מאת : עו”ד אירית רוזנבלום [1]
נישואים הם אחד מהנושאים היותר מורכבים בחברה הישראלית וכך גם בעולם כולו. הכל התחיל בסוף המאה ה 18 כאשר מוסד הנישואים, המסורתי, לפיו כל אדם שהגיע לפרקו הציע או קיבל הצעת נישואים והתחתן באמצעות קרוב משפחה ואחר כך איש דת. במשך השנים עבר הרעיון הזה מתיחת פנים והפך להיות אזרחי. כל זה התרחש, בדיוק באותה העת שבה התחוללה המהפכה התעשייתית, שהביאה עמה את טכנולוגיות הקדמה ופקחה את עיני הציבור. אחת התופעות הגלויות של אותה מהפיכה הייתה החילוניות. אנשים העדיפו להאמין בעצמם ופחות בכוחות אלוהיים עליונים. השינוי הדרמטי הזה, הביא כמובן לנדידה החוצה מן הדת והתופעה המתבקשת בעקבות זאת, הייתה נדידה מהנישואים הדתיים.
כאשר הסתבר, באותה תקופה, שאנשים ממעטים להינשא במוסדות הדת השונים, נחלצו המדינות השונות למציאת פתרון אזרחי הולם ומצאו כי נישואים אזרחיים, יפתרו את הבעיה, משום שאנשים לא רוצים להיות עוד דתיים והם פחות מאמינים בהסדרים דתיים. היו מדינות כמו צרפת למשל, שהרחיקו לכת עד כדי כך, שבחרו לא להתחשב בכלל בנישואים דתיים, אין הכוונה כמובן לאסור או למנוע את קיומם של הנישואים הדתיים, אבל לא לרשום אותם כנישואים ובמקום זאת, חייבו את האזרחים בכל מקרה להינשא באופן אזרחי.
חלפו עוד 150 שנה והסתבר שגם הנישואים האזרחיים אינם אטרקטיביים יותר ומספר בני הזוג שנישאים על פיהם, הולך ופוחת. אז החלה הסקרנות ואולי אובדן השליטה של השלטון המרכזי, אשר הניעה אותו לטפל בתופעה הגורמת לירידה בנישואים, כפי שהייתה מוכרת 150 שנה קודם לכן כשהיו נישואים דתיים. המסקנה שאליה הגיעו החוקרים הובילה לתשובה אחת, “אינדיבידואליזם” כלומר, אדם קרוב אצל עצמו. מדובר בתהליך חברתי כלל עולמי, המתחולל זה קרוב ל 300 שנה שבו הופך האדם הפרטי למרכזי יותר, חשוב יותר ומאמין יותר בעצמו וביכולותיו. כפי שהיטיב לבטא זאת הפילוסוף הצרפתי המלומד, רנה דה קארט “אני חושב משמע אני קיים”[2]. משפט אחד בו מצוינת המילה “אני” פעמיים.
משפטו זה של דה קארט, הוא התורה כולה. וממנו ניתן להבין גם מדוע האדם הפרטי מעדיף שהנושא האינטימי ביותר בחייו כאדם בוגר, כמו ההחלטה הפרטית עם מי יחלוק את חייו, הוא נושא שאין המדינה יכולה לכפות עליו ואף לא לאשר אותו, זו החלטה אישית ופרטית בלבד.
כאשר המיר המחוקק את הנישואים הדתיים בנישואים אזרחיים הוא למעשה לא שינה את הגישה, כלומר עדיין המדינה רואה עצמה כאחראית לבחירה הזוגית שלנו. מדובר באותה גברת בשינוי אדרת. במקום איש דת, ממונה פקיד מטעם המדינה, הראשון עורך נישואים דתיים והשני נישואים אזרחיים, אבל שניהם נציגי השלטון. מה שהשתנה זה המוסד שמייצג את המדינה שהפך ממוסד דתי לחילוני, אבל המדינה נשארה מדינה בעלת הכוח להחליט ולאשר. הציבור הנאור שהוביל את החילוניות והליברליזם לא ויתר והמשיך לדרוש לשמור על פרטיותו וכקנאי לצרכיו האישיים, ביקש להסדיר את הזוגיות שלו על פי צרכיו תוך שהוא נותן ביטוי לרגשותיו גם אם אינם עולים בקנה אחד עם עמדתה של המדינה. ידוע שעמדת המדינה כופה נישואים דתיים, המדינה אוסרת נישואי תערובת, אוסרת נישואי בני זוג מאותו מין אוסרת נישואי כהן וגרושה ועוד. כאשר האסורים הללו מתחילים להעיק על הציבור הוא איננו יכול לעמוד בהם ומכאן שהוא מפסיק לקיים אותם.
בישראל, בד בבד עם ההחלטה החילונית לנטוש את מוסד הרבנות , ביקש גם הציבור הדתי ואפילו החרדי לנטוש אותו, זאת משום שהוא רואה בו מוסד המייצג את המדינה ולא את הדת. הטיעון של הציבור הדתי, אומר שדת לא יכולה להיות מיוצגת על ידי מדינה כי מדינה היא יישות חילונית. כך נוצר מצב חדש מעניין במיוחד, שבו רוב הציבור דתי וחילוני מעדיף להסדיר את נישואיו באופן פרטי.
הרעיון של תעודת הזוגיות של משפחה חדשה, קרם עור וגידים מתוך התהליך החברתי הזה, אשר מבקש להחזיר את הפרטיות של מוסד הנישואים לבני הזוג עצמם. 
האפשרות שההחלטה האינטימית ביותר של חיינו כאנשים בוגרים, תהיה בשליטת גורם חיצוני מטעם המדינה, איננה נסבלת. החלטה זו גרמה לרבים לנטוש את האפשרות של נישואים באמצעות גורם ממונה מטעם המדינה ובמקומה העדיפו לבחור בדרך של נישואים פרטיים. בנישואים הפרטיים כוח ההכרעה עובר מהמדינה לבני הזוג עצמם הם אלה שנותנים תוקף לזוגיות שלהם ולא גורם מבחוץ או מטעם.
הזוגות שמנפיקים תעודת זוגיות, מכריזים כלפי כל העולם, שהם בני זוג החיים יחד ומנהלים משק בית משותף, זו הצהרתם על פי דין והיא נעשית בפני עו”ד מומחה ומכוח זאת מונפקת להם תעודת הזוגיות. התעודה המוחזקת על ידי בני הזוג נועדה להצגה בפני כל הסובבים אותם, כמו גם בפני המדינה ומוסדותיה. בהציגם את תעודת הזוגיות, מציגים בני הזוג, הוכחה לזוגיותם שאין לערער עליה ומכאן, שהם זכאים על פי חוק, לזכויות שוות לבני זוג נשואים.
חשוב לדעת שגלגוליו ההיסטוריים של מוסד הנישואים נבעו מתוך הניתוק המהותי שנוצר בין המדינה לאזרחיה, כאשר מצד אחד הייתה המדינה עסוקה בשליטה מהצד השני נמקו האזרחים תחת עול שליטתה, אבל כשהבינו שהשליטה כבר חודרת לחייהם האינטימיים ביקשו להתנתק.
במהלך השנים הלך וגדל מספרם של בני הזוג הידועים בציבור, בני זוג מאותו מין ומשפחות חד הוריות והמדינה שביקשה להיאחז בשליטה, נאלצה לחוקק חוקים חדשים שייקחו בחשבון את השינויים החברתיים הללו. למעלה מ 20 חוקים שונו והשוו את מעמדם של בני הזוג הידועים בציבור. בשנת 1992 הוגדרה המשפחה החד הורית ויש להניח כי בשנים הקרובות תוגדר הזוגיות החד מינית.
התהליך החברתי של השבת הזוגיות לחיק פרטיותנו, הוא תהליך אוניברסלי שהתרחש ברוב מדינות העולם ובכל מדינות העולם המערבי, כיום מעמדם של בני זוג הנישאים בתעודת הזוגיות וחיים יחד כידועים בציבור, שווה לבני זוג נשואים.
צרו איתנו קשר בטלפון 03-5660504 (א’-ה’ 09:00-17:00) או מלאו את הטופס ונחזור אליכם בהקדם:
[1] הכותבת היא מומחית לדיני המשפחה החדשה וטכנולוגיות הפריון ומייסדת ארגון משפחה חדשה.
[2] GARBER, DANIEL (1998, 2003). Descartes, René. In E. Craig (Ed.), Routledge Encyclopedia of Philosophy. London: Routledge. Retrieved July 08, 2014, from http://www.rep.routledge.com/article/DA026SECT5
נישואים דתיים, נישואים אזרחיים, ידועים בציבור, מה אתם יודעים על זה ?
מאת : עו”ד אירית רוזנבלום [1]
נישואים הם אחד מהנושאים היותר מורכבים בחברה הישראלית וכך גם בעולם כולו. הכל התחיל בסוף המאה ה 18 כאשר מוסד הנישואים, המסורתי, לפיו כל אדם שהגיע לפרקו הציע או קיבל הצעת נישואים והתחתן באמצעות קרוב משפחה ואחר כך איש דת. במשך השנים עבר הרעיון הזה מתיחת פנים והפך להיות אזרחי. כל זה התרחש, בדיוק באותה העת שבה התחוללה המהפכה התעשייתית, שהביאה עמה את טכנולוגיות הקדמה ופקחה את עיני הציבור. אחת התופעות הגלויות של אותה מהפיכה הייתה החילוניות. אנשים העדיפו להאמין בעצמם ופחות בכוחות אלוהיים עליונים. השינוי הדרמטי הזה, הביא כמובן לנדידה החוצה מן הדת והתופעה המתבקשת בעקבות זאת, הייתה נדידה מהנישואים הדתיים.
כאשר הסתבר, באותה תקופה, שאנשים ממעטים להינשא במוסדות הדת השונים, נחלצו המדינות השונות למציאת פתרון אזרחי הולם ומצאו כי נישואים אזרחיים, יפתרו את הבעיה, משום שאנשים לא רוצים להיות עוד דתיים והם פחות מאמינים בהסדרים דתיים. היו מדינות כמו צרפת למשל, שהרחיקו לכת עד כדי כך, שבחרו לא להתחשב בכלל בנישואים דתיים, אין הכוונה כמובן לאסור או למנוע את קיומם של הנישואים הדתיים, אבל לא לרשום אותם כנישואים ובמקום זאת, חייבו את האזרחים בכל מקרה להינשא באופן אזרחי.
חלפו עוד 150 שנה והסתבר שגם הנישואים האזרחיים אינם אטרקטיביים יותר ומספר בני הזוג שנישאים על פיהם, הולך ופוחת. אז החלה הסקרנות ואולי אובדן השליטה של השלטון המרכזי, אשר הניעה אותו לטפל בתופעה הגורמת לירידה בנישואים, כפי שהייתה מוכרת 150 שנה קודם לכן כשהיו נישואים דתיים. המסקנה שאליה הגיעו החוקרים הובילה לתשובה אחת, “אינדיבידואליזם” כלומר, אדם קרוב אצל עצמו. מדובר בתהליך חברתי כלל עולמי, המתחולל זה קרוב ל 300 שנה שבו הופך האדם הפרטי למרכזי יותר, חשוב יותר ומאמין יותר בעצמו וביכולותיו. כפי שהיטיב לבטא זאת הפילוסוף הצרפתי המלומד, רנה דה קארט “אני חושב משמע אני קיים”[2]. משפט אחד בו מצוינת המילה “אני” פעמיים.
משפטו זה של דה קארט, הוא התורה כולה. וממנו ניתן להבין גם מדוע האדם הפרטי מעדיף שהנושא האינטימי ביותר בחייו כאדם בוגר, כמו ההחלטה הפרטית עם מי יחלוק את חייו, הוא נושא שאין המדינה יכולה לכפות עליו ואף לא לאשר אותו, זו החלטה אישית ופרטית בלבד.
כאשר המיר המחוקק את הנישואים הדתיים בנישואים אזרחיים הוא למעשה לא שינה את הגישה, כלומר עדיין המדינה רואה עצמה כאחראית לבחירה הזוגית שלנו. מדובר באותה גברת בשינוי אדרת. במקום איש דת, ממונה פקיד מטעם המדינה, הראשון עורך נישואים דתיים והשני נישואים אזרחיים, אבל שניהם נציגי השלטון. מה שהשתנה זה המוסד שמייצג את המדינה שהפך ממוסד דתי לחילוני, אבל המדינה נשארה מדינה בעלת הכוח להחליט ולאשר. הציבור הנאור שהוביל את החילוניות והליברליזם לא ויתר והמשיך לדרוש לשמור על פרטיותו וכקנאי לצרכיו האישיים, ביקש להסדיר את הזוגיות שלו על פי צרכיו תוך שהוא נותן ביטוי לרגשותיו גם אם אינם עולים בקנה אחד עם עמדתה של המדינה. ידוע שעמדת המדינה כופה נישואים דתיים, המדינה אוסרת נישואי תערובת, אוסרת נישואי בני זוג מאותו מין אוסרת נישואי כהן וגרושה ועוד. כאשר האסורים הללו מתחילים להעיק על הציבור הוא איננו יכול לעמוד בהם ומכאן שהוא מפסיק לקיים אותם.
בישראל, בד בבד עם ההחלטה החילונית לנטוש את מוסד הרבנות , ביקש גם הציבור הדתי ואפילו החרדי לנטוש אותו, זאת משום שהוא רואה בו מוסד המייצג את המדינה ולא את הדת. הטיעון של הציבור הדתי, אומר שדת לא יכולה להיות מיוצגת על ידי מדינה כי מדינה היא יישות חילונית. כך נוצר מצב חדש מעניין במיוחד, שבו רוב הציבור דתי וחילוני מעדיף להסדיר את נישואיו באופן פרטי.
הרעיון של תעודת הזוגיות של משפחה חדשה, קרם עור וגידים מתוך התהליך החברתי הזה, אשר מבקש להחזיר את הפרטיות של מוסד הנישואים לבני הזוג עצמם.
האפשרות שההחלטה האינטימית ביותר של חיינו כאנשים בוגרים, תהיה בשליטת גורם חיצוני מטעם המדינה, איננה נסבלת. החלטה זו גרמה לרבים לנטוש את האפשרות של נישואים באמצעות גורם ממונה מטעם המדינה ובמקומה העדיפו לבחור בדרך של נישואים פרטיים. בנישואים הפרטיים כוח ההכרעה עובר מהמדינה לבני הזוג עצמם הם אלה שנותנים תוקף לזוגיות שלהם ולא גורם מבחוץ או מטעם.
הזוגות שמנפיקים תעודת זוגיות, מכריזים כלפי כל העולם, שהם בני זוג החיים יחד ומנהלים משק בית משותף, זו הצהרתם על פי דין והיא נעשית בפני עו”ד מומחה ומכוח זאת מונפקת להם תעודת הזוגיות. התעודה המוחזקת על ידי בני הזוג נועדה להצגה בפני כל הסובבים אותם, כמו גם בפני המדינה ומוסדותיה. בהציגם את תעודת הזוגיות, מציגים בני הזוג, הוכחה לזוגיותם שאין לערער עליה ומכאן, שהם זכאים על פי חוק, לזכויות שוות לבני זוג נשואים.
חשוב לדעת שגלגוליו ההיסטוריים של מוסד הנישואים נבעו מתוך הניתוק המהותי שנוצר בין המדינה לאזרחיה, כאשר מצד אחד הייתה המדינה עסוקה בשליטה מהצד השני נמקו האזרחים תחת עול שליטתה, אבל כשהבינו שהשליטה כבר חודרת לחייהם האינטימיים ביקשו להתנתק.
במהלך השנים הלך וגדל מספרם של בני הזוג הידועים בציבור, בני זוג מאותו מין ומשפחות חד הוריות והמדינה שביקשה להיאחז בשליטה, נאלצה לחוקק חוקים חדשים שייקחו בחשבון את השינויים החברתיים הללו. למעלה מ 20 חוקים שונו והשוו את מעמדם של בני הזוג הידועים בציבור. בשנת 1992 הוגדרה המשפחה החד הורית ויש להניח כי בשנים הקרובות תוגדר הזוגיות החד מינית.
התהליך החברתי של השבת הזוגיות לחיק פרטיותנו, הוא תהליך אוניברסלי שהתרחש ברוב מדינות העולם ובכל מדינות העולם המערבי, כיום מעמדם של בני זוג הנישאים בתעודת הזוגיות וחיים יחד כידועים בציבור, שווה לבני זוג נשואים.
צרו איתנו קשר בטלפון 03-5660504 (א’-ה’ 09:00-17:00) או מלאו את הטופס ונחזור אליכם בהקדם:
למידע נוסף השאירו פרטים
[1] הכותבת היא מומחית לדיני המשפחה החדשה וטכנולוגיות הפריון ומייסדת ארגון משפחה חדשה.
[2] GARBER, DANIEL (1998, 2003). Descartes, René. In E. Craig (Ed.), Routledge Encyclopedia of Philosophy. London: Routledge. Retrieved July 08, 2014, from http://www.rep.routledge.com/article/DA026SECT5