הציבור בישראל ספג במשך שנים אינספור התראות לקראת מה שעלול להתפתח ביחסי דתיים וחילונים, אולם הוא בחר להתעלם. בשנת 1998 כתב ספי רכלבסקי את ספרו “חמורו של משיח”. הספר עסק בנטיותיו הקיצוניות של הציבור הדתי מול האפתיה והזחיחות של הציבור החילוני. עם צאת הספר לאור הפך רכלבסקי בעצמו לדמות שיש לתקוף אותה. הוא ספג קיתונות של ביקורת ולעג, ונטען נגדו כי אין לו הכלים הדרושים להסיק את מסקנותיו והוא שוגה מתודולוגית. כמו כן נטען כי הוא מסית לפילוג בין חלקי העם. חבל רק שאף אחד לא עצר להקשיב לאזהרתו.
היום, כשהמרצע יצא מן השק והנשים מודרות מדי יום מעוד ועוד מרחבים ציבוריים ופרטיים, עדיין, כך נדמה, איש לא נוקט פעולה של ממש. איש לא חש שהסכנה לחברה הישראלית כבר כאן, וזו סכנה עצומה. רק לאחרונה התריע ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, כי האיום מצד הקיצונים הדתיים על החברה מסוכן יותר מהאיום האיראני. הלוי הושתק באחת, ודבר לא קרה. אולם המעודד הוא שבימים האחרונים נפל דבר: ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש להביע את מחאתו בפומבי, וגם הנשיא שמעון פרס לא חסך את שבט ביקורתו. בד בבד כינסה הכנסת ישיבת חירום מיוחדת לדיון בנושא.
אבל גינויים אינם מספיקים. עד שכל הנוגעים בדבר יתעשתו כדי למגר את נגע האפליה נגד הנשים עלול להיות מאוחר מדי. הדרת נשים היא רק ביטוי חיצוני, סממן שטחי שנתפס כהזוי, אבל מדובר רק בגלד של התופעה העמוקה. מתחתיו כבר רוחשת מורסה מוגלתית שלמה. אפליית נשים עלולה לקרוע את החברה ואת הדמוקרטיה.
עלינו לזכור כי במשטרים החשוכים ביותר הזכורים לנו משחר ההיסטוריה היו אלה הנשים אשר שימשו קורבן ראשוני לתופעות של חברה רקובה. כך באשר לציד המכשפות במאה ה-15 וכך גם במאה ה-21, עת השתלט שלטון טליבאן על אפגניסטן. במקרים האלה היה מדובר בחברות שחיו תחת רודנות בעלת אופי אכזרי ומנוון. במקרה שלנו, בישראל, מדובר בדמוקרטיה. אבל גם על הדמוקרטיה יש להגן מפני כוחות מסוכנים.
כדי לעקור מהשורש כל תופעה של אפליית נשים ובכללה הדרתן מהמרחב הציבורי, על הגורמים הדמוקרטיים בישראל להתאחד לטיפול בתופעה. והדרך לטיפול בתופעה לא יכולה לעבור רק בגינויים. עלינו להכיר בכך שהטיפול חייב להיות אגרסיבי ומיידי, בלי פטפוטי סרק. בפועל, על הכנסת לחוקק חוקי ענישה קשה נגד כל מי שייתפס בניסיון להדיר נשים או להפלותן בכל דרך אחרת.
תם זמן הדיבורים, עת למעשים. הדרת נשים היא פגיעה גסה ובוטה בזכויות אדם, ומי שנוקט גישה כזו חייב לעמוד לדין ומייד. עלינו להפעיל שיפוט מהיר לעברייני זכויות נשים ולעברייני עבירות שנאה בכלל.
אם לא נעשה זאת עכשיו, סופנו שנשקע אל תוך קיצוניות גזענית, מדכאת וחשוכה. אין אנו רוצים בכך, אבל נטרפה השעה ובאו עלינו ימי פורענות. עלינו להשיב את הסדר הטוב לחברה.
לחצו על התמונה להגדלה:
הדרת נשים: ציד מכשפות
הציבור בישראל ספג במשך שנים אינספור התראות לקראת מה שעלול להתפתח ביחסי דתיים וחילונים, אולם הוא בחר להתעלם. בשנת 1998 כתב ספי רכלבסקי את ספרו “חמורו של משיח”. הספר עסק בנטיותיו הקיצוניות של הציבור הדתי מול האפתיה והזחיחות של הציבור החילוני. עם צאת הספר לאור הפך רכלבסקי בעצמו לדמות שיש לתקוף אותה. הוא ספג קיתונות של ביקורת ולעג, ונטען נגדו כי אין לו הכלים הדרושים להסיק את מסקנותיו והוא שוגה מתודולוגית. כמו כן נטען כי הוא מסית לפילוג בין חלקי העם. חבל רק שאף אחד לא עצר להקשיב לאזהרתו.
היום, כשהמרצע יצא מן השק והנשים מודרות מדי יום מעוד ועוד מרחבים ציבוריים ופרטיים, עדיין, כך נדמה, איש לא נוקט פעולה של ממש. איש לא חש שהסכנה לחברה הישראלית כבר כאן, וזו סכנה עצומה. רק לאחרונה התריע ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, כי האיום מצד הקיצונים הדתיים על החברה מסוכן יותר מהאיום האיראני. הלוי הושתק באחת, ודבר לא קרה. אולם המעודד הוא שבימים האחרונים נפל דבר: ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש להביע את מחאתו בפומבי, וגם הנשיא שמעון פרס לא חסך את שבט ביקורתו. בד בבד כינסה הכנסת ישיבת חירום מיוחדת לדיון בנושא.
אבל גינויים אינם מספיקים. עד שכל הנוגעים בדבר יתעשתו כדי למגר את נגע האפליה נגד הנשים עלול להיות מאוחר מדי. הדרת נשים היא רק ביטוי חיצוני, סממן שטחי שנתפס כהזוי, אבל מדובר רק בגלד של התופעה העמוקה. מתחתיו כבר רוחשת מורסה מוגלתית שלמה. אפליית נשים עלולה לקרוע את החברה ואת הדמוקרטיה.
עלינו לזכור כי במשטרים החשוכים ביותר הזכורים לנו משחר ההיסטוריה היו אלה הנשים אשר שימשו קורבן ראשוני לתופעות של חברה רקובה. כך באשר לציד המכשפות במאה ה-15 וכך גם במאה ה-21, עת השתלט שלטון טליבאן על אפגניסטן. במקרים האלה היה מדובר בחברות שחיו תחת רודנות בעלת אופי אכזרי ומנוון. במקרה שלנו, בישראל, מדובר בדמוקרטיה. אבל גם על הדמוקרטיה יש להגן מפני כוחות מסוכנים.
כדי לעקור מהשורש כל תופעה של אפליית נשים ובכללה הדרתן מהמרחב הציבורי, על הגורמים הדמוקרטיים בישראל להתאחד לטיפול בתופעה. והדרך לטיפול בתופעה לא יכולה לעבור רק בגינויים. עלינו להכיר בכך שהטיפול חייב להיות אגרסיבי ומיידי, בלי פטפוטי סרק. בפועל, על הכנסת לחוקק חוקי ענישה קשה נגד כל מי שייתפס בניסיון להדיר נשים או להפלותן בכל דרך אחרת.
תם זמן הדיבורים, עת למעשים. הדרת נשים היא פגיעה גסה ובוטה בזכויות אדם, ומי שנוקט גישה כזו חייב לעמוד לדין ומייד. עלינו להפעיל שיפוט מהיר לעברייני זכויות נשים ולעברייני עבירות שנאה בכלל.
אם לא נעשה זאת עכשיו, סופנו שנשקע אל תוך קיצוניות גזענית, מדכאת וחשוכה. אין אנו רוצים בכך, אבל נטרפה השעה ובאו עלינו ימי פורענות. עלינו להשיב את הסדר הטוב לחברה.
לחצו על התמונה להגדלה: