חוק הביציות החדש מבהיר לנו שוב ושוב, שבמדינת ישראל 2010 “בעל הכיפה הוא בעל הדעה”. מדובר בחוק בעייתי מאוד אשר אינו מגן על זכויותיה של תורמת הביצית ואף מבזה אותה. החוק אינו מסדיר כראוי את הביטוח הרפואי שלה ואינו מגן עליה מבחינה ביטוחית, בנוסף, החוק מבזה את התורמת במתן סכום כספי עלוב של 6,000 עד 10,000 שקל.
ישראל שהולכת וסוגדת לעגל הזהב של הפוליטיקה החרדית-לאומנית ממשיכה לאפשר לנציגי הרבנים לקבוע לנו מי ראוי להיות הורה. חוק הביציות החדש מספק אמנם מענה לחלקים מסוימים באוכלוסייה אך מדיר אחרים, בדרך בוטה ולא שוויונית, ומסדיר את המצב כך, שמי שאינם “ראויים” על פי תפיסת אנשי הדת היושבים בוועדה, לא יוכלו להיות הורים.
מי ברשימת המופלים? רווקות ורווקים חשוכי ילדים שמעוניינים להשתמש בשירותי פונדקאות כדי להגשים את זכותם למשפחה וכן זוגות חד-מיניים שאינם נכללים בחוק ה”חדש”. כן, אין זה מקרה שמי שנפגעים מהחוק, הם מי שאינם חיים על-פי תפיסת העולם הדתית. זה לא חידוש.
מי ייהנה מהחוק? בעיקר מי שקידם אותו בשמחה, סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, שמגיע מאחת הסיעות הפחות ליברליות בכנסת. ליצמן שמקדם במרץ אג’נדה דתית, החל משמירה על קברים פגאניים באשקלון ועד התערבות בנפשו של מי שרוצה להיות הורה, לא נתן לחוק החדש לעבור מעליו והכניס בו את “התיקונים הדרושים” על מנת שיהיו מקובלים על דעת הרבנים. נראה שהחוק הוא נדבך נוסף במסעותיו של סגן השר הנמרץ ליצמן וכוחות אורתודוקסיים נוספים לעבר מדינת הלכה הבוחנת בציציות ומעכשיו גם בביציותיה, מי לשבט ומי לחסד. כך למשל, הוועדה שתחליט מי ראויה לקבל תרומת ביצית תהיה מורכבת, ולא במקרה, גם מאיש דת שיחליט אם האדם, שכל רצונו להפוך להורה, עומד בקריטריונים הלכתיים על מנת לממש את זכותו הטבעית. מלחמת הדת והתרבות לא עוצרת בקברים פאגאניים או בזכות להתחתן באופן חופשי. הפלישה הדתית-חרדית נכנסת עמוק יותר לחיי מי שרוצים לממש את זכותם האנושית והטבעית, להקים משפחה.
לאחרונה הובלנו את המאבק להבאת דן גולדברג ותאומיו ארצה לאחר שכוחות אנטי-ליברליים ניסו למנוע ממנו לממש את זכותו להקים משפחה. שני ילדיו של גולדברג, לירון ואיתי, היו במשך כשלושה חודשים שבויים של משרד הפנים שלא היה מוכן לקבל את זכותו הבסיסית של גולדברג להקמת משפחה. שר הפנים, אלי ישי, מנע את כניסת הילדים לארץ, עד שלא נותרה לו ברירה חוקית, והמאבק הסתיים כשהצדק והחופש זכו.
ליצמן וקהילתו ממשיכים לצמצם את אוויר הנשימה ההולך ומידלדל של הציבור החופשי-חילוני בישראל. ההתערבות הדתית נכנסת למקום שאסור לה להיות בו. החוק החדש היה נדרש לשם מתן חופש ההגשמה ההורית אך לא נועד לפתוח דלת לכניסת הרבנות לתחום זה. חוק המדיר במפורש זכויות טבעיות של אוכלוסיות מסוימות הוא חוק מפלה ובלתי חוקתי וסופו שהוא פוגע בזכויות של כולנו.
בעל הכיפה הוא בעל הדעה / עו”ד אירית רוזנבלום
ישראל שהולכת וסוגדת לעגל הזהב של הפוליטיקה החרדית-לאומנית ממשיכה לאפשר לנציגי הרבנים לקבוע לנו מי ראוי להיות הורה. חוק הביציות החדש מספק אמנם מענה לחלקים מסוימים באוכלוסייה אך מדיר אחרים, בדרך בוטה ולא שוויונית, ומסדיר את המצב כך, שמי שאינם “ראויים” על פי תפיסת אנשי הדת היושבים בוועדה, לא יוכלו להיות הורים.
מי ברשימת המופלים? רווקות ורווקים חשוכי ילדים שמעוניינים להשתמש בשירותי פונדקאות כדי להגשים את זכותם למשפחה וכן זוגות חד-מיניים שאינם נכללים בחוק ה”חדש”. כן, אין זה מקרה שמי שנפגעים מהחוק, הם מי שאינם חיים על-פי תפיסת העולם הדתית. זה לא חידוש.
מי ייהנה מהחוק? בעיקר מי שקידם אותו בשמחה, סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, שמגיע מאחת הסיעות הפחות ליברליות בכנסת. ליצמן שמקדם במרץ אג’נדה דתית, החל משמירה על קברים פגאניים באשקלון ועד התערבות בנפשו של מי שרוצה להיות הורה, לא נתן לחוק החדש לעבור מעליו והכניס בו את “התיקונים הדרושים” על מנת שיהיו מקובלים על דעת הרבנים. נראה שהחוק הוא נדבך נוסף במסעותיו של סגן השר הנמרץ ליצמן וכוחות אורתודוקסיים נוספים לעבר מדינת הלכה הבוחנת בציציות ומעכשיו גם בביציותיה, מי לשבט ומי לחסד. כך למשל, הוועדה שתחליט מי ראויה לקבל תרומת ביצית תהיה מורכבת, ולא במקרה, גם מאיש דת שיחליט אם האדם, שכל רצונו להפוך להורה, עומד בקריטריונים הלכתיים על מנת לממש את זכותו הטבעית. מלחמת הדת והתרבות לא עוצרת בקברים פאגאניים או בזכות להתחתן באופן חופשי. הפלישה הדתית-חרדית נכנסת עמוק יותר לחיי מי שרוצים לממש את זכותם האנושית והטבעית, להקים משפחה.
לאחרונה הובלנו את המאבק להבאת דן גולדברג ותאומיו ארצה לאחר שכוחות אנטי-ליברליים ניסו למנוע ממנו לממש את זכותו להקים משפחה. שני ילדיו של גולדברג, לירון ואיתי, היו במשך כשלושה חודשים שבויים של משרד הפנים שלא היה מוכן לקבל את זכותו הבסיסית של גולדברג להקמת משפחה. שר הפנים, אלי ישי, מנע את כניסת הילדים לארץ, עד שלא נותרה לו ברירה חוקית, והמאבק הסתיים כשהצדק והחופש זכו.
ליצמן וקהילתו ממשיכים לצמצם את אוויר הנשימה ההולך ומידלדל של הציבור החופשי-חילוני בישראל. ההתערבות הדתית נכנסת למקום שאסור לה להיות בו. החוק החדש היה נדרש לשם מתן חופש ההגשמה ההורית אך לא נועד לפתוח דלת לכניסת הרבנות לתחום זה. חוק המדיר במפורש זכויות טבעיות של אוכלוסיות מסוימות הוא חוק מפלה ובלתי חוקתי וסופו שהוא פוגע בזכויות של כולנו.