פרשת דן גולדברג ותאומיו התנהלה למעלה מחמישה חודשים בין כתלי בית המשפט, תחילה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, ולאחר מכן בבית המשפט המחוזי. קרוב לחודשיים ימים שהה גולדברג עם ילדיו, כאשר מנענו את הסיקור התקשורתי מתוך כבוד להליך המשפטי שהתנהל, ומתוך דאגה לטובת הילדים וחשש לפרטיותו ולטובתו של דן. אך כפי שיודע כל פרקליט, המציאות המשפטית חזקה מכל תכנון, ולעיתים מגיעות הפתעות מכיוונים מאוד… מעניינים.
ביום חמישי שלפני “פיצוץ” הפרשה בתקשורת, פרסמה מחלקת הדוברות של בתי המשפט, באתר הרשות השופטת, את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין גולדברג וילדיו. שני כתבים זריזים של שני כלי תקשורת מובילים במדינה התקשרו במטרה לקבל מידע נוסף. כאשר ביקשתי להמתין עם חשיפת המקרה, הבהירו לי שניהם כי הם יפרסמו את הסיפור, בהבלטה והדגשה, איתי או בלעדיי. באותו רגע, הבנתי: החזית התקשורתית נפתחה רשמית.
ורטיגו תקשורתי
מרגע שנפל הפור ואמצעי התקשורת נכנסו למשחק קבענו את העקרונות המנחים אותנו במהלך התקשורתי שהובלנו: לשמור על כבוד המקצוע, לשמור על כבוד ההליך המשפטי, ולשמור על כבוד המיוצגים ועל כבודנו, כאשר סדר חשיבות הנושאים משתנה בהתאם, אך יחד עם זאת טובת הילדים וטובתו של דן היא זו שהנחתה אותי ואת צוותי לאורך הסיפור כולו, ותמיד עמדה לנגד עיניי. חשוב להבין כי בניגוד לסיפור המשפטי, המנוהל בקצב מסוים, תוך שמירה על כללי דיון וטקסיות משל עצמו, פועלת התקשורת ב”מים אחרים”. ברוב הפעמים היא מהירה, שטחית, פרובוקטיבית, חושפנית ופונה אל הרגש יותר מאשר אל השכל. בניגוד אליה, המגרש המשפטי פועל על פי היגיון, רציונל מובנה וכללים ברורים. בית המשפט מבקש לחפש את סדר האירועים, הכרוניקה, לעמוד על מורכבותם של העניינים הבאים לפניו, ופועל כאמור על פי קצב, היגיון וזמן משלו. הדיסוננס שבין השניים עלול לגרום, למי שאינו מיומן בהתנהלות מול כלי התקשורת, לסחרור מסוים, לבלבול ולחוסר אונים. ורטיגו תקשורתי, אם תרצו.
במקרים המגיעים אלינו לארגון משפחה חדשה, מדובר, לא פעם, במרקם עדין ביותר של סוגיות העוסקות בנימי הנפש של כולנו: המשפחה. בראש ובראשונה עמדה לנגד עיניי טובת הילדים, לירון ואיתי, וטובתו של דן גולדברג. היה ברור לי שיהיה להם קשה להתמודד עם הוורטיגו התקשורתי, ובלמנו, כמעט בגופנו, את צבא העיתונאים שניסה להגיע אל גולדברג בכל דרך אפשרית. אחד מכלי התקשורת אף הגדיל לעשות ושלח כתב למומבאי.
טקטיקה של מסיבות עיתונאים
אדם מן היישוב, שאינו מורגל בחשיפה תקשורתית גבוהה, עלול לאבד את עצמו, ממש כך, מול מיקרופון ומצלמה. הדרכנו את גולדברג בהתנהלות מול התקשורת, הבהרנו לו את המסרים שעליו להעביר, ובעיקר דאגנו לנהל את “העסק” ולהשתלט עליו עד כמה שיכולנו. בחרתי בטקטיקה של מסיבות עיתונאים על מנת להפנות את האש התקשורתית אליי, ולהתמודד איתה על סמך הניסיון, הידע והחספוס המקצועי. יחד עם זאת, דאגנו, הצוות ואני, לטפל במקרה בכפפות של משי, לגבי כל הצדדים. כך נהגנו בפנייה אל שר הפנים, אלי ישי, על מנת שיאפשר את כניסת הילדים ארצה. כך נהגנו כלפי הסיקור של גולדברג ותאומיו: צוותי התקשורת הגיעו אלינו למשרדי הארגון, בשעה יעודה, על מנת לשוחח עימו. רק במקרים חריגים אפשרתי שיחות לא בזמן מסיבות העיתונאים.
באותה זהירות ועדינות נהגנו אגב, בבחירת המילים והמסרים שיצאו ממשרדנו על בסיס יומיומי במהלך ימי הפרשה התוססים. חשוב להבין שפרשות בסדר גודל כזה, שאינן יורדות מסדר היום הציבורי במשך מספר שבועות, הן פרשות אשר קשה מאוד להשתלט עליהן, ועל המסגרת התקשורתית שלהן. חוסר שליטה כזה עלול לפגוע בכל המעורבים. מתוך ההבנה הזו בחרתי לנהל את ה”משפט התקשורתי” בזהירות ובעדינות, אך יחד עם זאת מתוך שיקול דעת וריסון עצמי.
זום-אאוט וזום-אין
חשוב לזכור שיש עוד יתרון ברור כאשר סיפור מסוג זה גולש לידי התקשורת. התקשורת מאפשרת לספר את הסיפור בקווים ברורים ופשוטים יותר. היא מאפשרת לסיפור לקבל מימד אנושי, סיפורי ומלא צבע, לעומת זה המצוי בין כתלי בית המשפט, אשר צובע את הדיון, פעמים רבות, בצבעים אפורים ומשמימים. התקשורת מאפשרת לנו לספר את הסיפור לעצמנו שוב ושוב, ולהבהיר את נקודות המחלוקות ואת “קווי העלילה”. היא מאפשרת לנו לצפות על המקרה מעין הציפור, אך גם לזהות את הפרטים הקטנים והכמעט-נעלמים מן העין. לעשות זום-אאוט וזום-אין מתמיד בין המקרה האישי, האנושי, לבין הסיפור ה”גדול” בהקשר הרחב והמורכב שלו. למצוא את האיזון בין המציאות המשפטית למציאות התקשורתית-ציבורית.
הגבול בין סיקור תקשורתי לבין קרקס תקשורתי הוא גבול דק מאוד. נראה שפרשת דן גולדברג נשארה בגבולות הסיקור התקשורתי, מרבית הזמן, ולא הפכה לקרקס צהוב ומציצני. הסיפור היה לרוב ענייני ועסק בנושא המהותי אותו הובלנו: טובת הילדים.
רבים מעמיתיי הפרקליטים מודעים להשפעת התקשורת, אך רק מעטים יכולים לעמוד על טיבה של השפעה זו. בניגוד לגישת יחסי הציבור, הטוענת כי “כל פרסום הוא פרסום טוב”, לא כך הדבר בפרסום של תיק משפטי. כיוון שלתקשורת יש משקל כזה או אחר והיא עלולה לגרום נזק בעל השלכות משפטיות לא פשוטות כלל על מושא הסיקור. זאת יש להדגיש: הנזק בסיקור שכזה עלול להיות רב מהתועלת הפוטנציאלית שלו.
תגובת הקהל
חשוב להדגיש כי נזהרתי בלימבו עם התקשורת. כשועלי קרבות ידענו שבמחי מילה, תמונה או אמירה בעייתית אנו עלולים לפגוע בטובת הילדים ולגרום לסיפור להפוך למגוחך, צהוב, שולי ולא רלוונטי. עמדתי על כך שהסיפור יימצא במסגרות הנכונות והראויות. שוחחתי עם הכתבים והעורכים הרלוונטיים על מנת ללמוד כיצד ייראה הסיפור. הפידבק שקיבלתי מהם עזר לי להבין כיצד מתגלגל הסיפור, כיצד הוא נראה בעיניהם של העיתונאים וכיצד ייראה בעיני קהל הצופים, הגולשים והקוראים. אחד הלקחים החשובים מהסיקור התקשורתי של פרשת גולדברג היא העובדה שלא נעלמה מעיני, תגובת הקהל למקרה.
עם תחילת הפרשה בנינו קבוצות תמיכה ותגובה ברשתות החברתיות באינטרנט, על מנת להרגיש את רחשי הציבור. רצינו לאפשר דיון, להשמיע את קולנו, אך בעיקר לשמוע מה יש לציבור לומר בפרשה. גם כאן נקטנו בגישה המכילה את הפרשה בקרבנו על מנת לאפשר לנו לשלוט בסיפור כמה שיותר, לטובת כל הצדדים. לשמחתנו גילינו כי רוב הציבור, לפחות זה אשר הביע את דעתו ברשת החברתית, תמך בנו וביקש את התערבות הממשלה ועשיית הצדק. רשת האינטרנט אפשרה לנו במקביל לסיקור התקשורתי לבחון ולמדוד את גבולות הסיפור ואת גבולות החשיפה. היא אפשרה לי לגייס תמיכה אך גם להקשיב לרחשי הציבור וללמוד על הדעות השונות למקרה.
כבר מראשית השתלשלות האירועים בחרתי שלא לפגוע באף אחד מהצדדים בפרשה. הקפדתי שלא לצאת נגד בית המשפט או נגד ההליך השיפוטי על אף הביקורת שהיתה לי. את הביקורת בחרתי להציג במקום הראוי לה, בבית המשפט.
עו”ד אירית רוזנבלום היא מייסדת ומנכ”לית ארגון “משפחה חדשה” אשר הוביל את המאבק המשפטי-ציבורי להבאת דן גולדברג ותאומיו ארצה.
קישור: פורסם גם באתר סלונה
בין סיקור תקשורתי לקרקס תקשורתי / עו”ד אירית רוזנבלום
ביום חמישי שלפני “פיצוץ” הפרשה בתקשורת, פרסמה מחלקת הדוברות של בתי המשפט, באתר הרשות השופטת, את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין גולדברג וילדיו. שני כתבים זריזים של שני כלי תקשורת מובילים במדינה התקשרו במטרה לקבל מידע נוסף. כאשר ביקשתי להמתין עם חשיפת המקרה, הבהירו לי שניהם כי הם יפרסמו את הסיפור, בהבלטה והדגשה, איתי או בלעדיי. באותו רגע, הבנתי: החזית התקשורתית נפתחה רשמית.
ורטיגו תקשורתי
מרגע שנפל הפור ואמצעי התקשורת נכנסו למשחק קבענו את העקרונות המנחים אותנו במהלך התקשורתי שהובלנו: לשמור על כבוד המקצוע, לשמור על כבוד ההליך המשפטי, ולשמור על כבוד המיוצגים ועל כבודנו, כאשר סדר חשיבות הנושאים משתנה בהתאם, אך יחד עם זאת טובת הילדים וטובתו של דן היא זו שהנחתה אותי ואת צוותי לאורך הסיפור כולו, ותמיד עמדה לנגד עיניי. חשוב להבין כי בניגוד לסיפור המשפטי, המנוהל בקצב מסוים, תוך שמירה על כללי דיון וטקסיות משל עצמו, פועלת התקשורת ב”מים אחרים”. ברוב הפעמים היא מהירה, שטחית, פרובוקטיבית, חושפנית ופונה אל הרגש יותר מאשר אל השכל. בניגוד אליה, המגרש המשפטי פועל על פי היגיון, רציונל מובנה וכללים ברורים. בית המשפט מבקש לחפש את סדר האירועים, הכרוניקה, לעמוד על מורכבותם של העניינים הבאים לפניו, ופועל כאמור על פי קצב, היגיון וזמן משלו. הדיסוננס שבין השניים עלול לגרום, למי שאינו מיומן בהתנהלות מול כלי התקשורת, לסחרור מסוים, לבלבול ולחוסר אונים. ורטיגו תקשורתי, אם תרצו.
במקרים המגיעים אלינו לארגון משפחה חדשה, מדובר, לא פעם, במרקם עדין ביותר של סוגיות העוסקות בנימי הנפש של כולנו: המשפחה. בראש ובראשונה עמדה לנגד עיניי טובת הילדים, לירון ואיתי, וטובתו של דן גולדברג. היה ברור לי שיהיה להם קשה להתמודד עם הוורטיגו התקשורתי, ובלמנו, כמעט בגופנו, את צבא העיתונאים שניסה להגיע אל גולדברג בכל דרך אפשרית. אחד מכלי התקשורת אף הגדיל לעשות ושלח כתב למומבאי.
טקטיקה של מסיבות עיתונאים
אדם מן היישוב, שאינו מורגל בחשיפה תקשורתית גבוהה, עלול לאבד את עצמו, ממש כך, מול מיקרופון ומצלמה. הדרכנו את גולדברג בהתנהלות מול התקשורת, הבהרנו לו את המסרים שעליו להעביר, ובעיקר דאגנו לנהל את “העסק” ולהשתלט עליו עד כמה שיכולנו. בחרתי בטקטיקה של מסיבות עיתונאים על מנת להפנות את האש התקשורתית אליי, ולהתמודד איתה על סמך הניסיון, הידע והחספוס המקצועי. יחד עם זאת, דאגנו, הצוות ואני, לטפל במקרה בכפפות של משי, לגבי כל הצדדים. כך נהגנו בפנייה אל שר הפנים, אלי ישי, על מנת שיאפשר את כניסת הילדים ארצה. כך נהגנו כלפי הסיקור של גולדברג ותאומיו: צוותי התקשורת הגיעו אלינו למשרדי הארגון, בשעה יעודה, על מנת לשוחח עימו. רק במקרים חריגים אפשרתי שיחות לא בזמן מסיבות העיתונאים.
באותה זהירות ועדינות נהגנו אגב, בבחירת המילים והמסרים שיצאו ממשרדנו על בסיס יומיומי במהלך ימי הפרשה התוססים. חשוב להבין שפרשות בסדר גודל כזה, שאינן יורדות מסדר היום הציבורי במשך מספר שבועות, הן פרשות אשר קשה מאוד להשתלט עליהן, ועל המסגרת התקשורתית שלהן. חוסר שליטה כזה עלול לפגוע בכל המעורבים. מתוך ההבנה הזו בחרתי לנהל את ה”משפט התקשורתי” בזהירות ובעדינות, אך יחד עם זאת מתוך שיקול דעת וריסון עצמי.
זום-אאוט וזום-אין
חשוב לזכור שיש עוד יתרון ברור כאשר סיפור מסוג זה גולש לידי התקשורת. התקשורת מאפשרת לספר את הסיפור בקווים ברורים ופשוטים יותר. היא מאפשרת לסיפור לקבל מימד אנושי, סיפורי ומלא צבע, לעומת זה המצוי בין כתלי בית המשפט, אשר צובע את הדיון, פעמים רבות, בצבעים אפורים ומשמימים. התקשורת מאפשרת לנו לספר את הסיפור לעצמנו שוב ושוב, ולהבהיר את נקודות המחלוקות ואת “קווי העלילה”. היא מאפשרת לנו לצפות על המקרה מעין הציפור, אך גם לזהות את הפרטים הקטנים והכמעט-נעלמים מן העין. לעשות זום-אאוט וזום-אין מתמיד בין המקרה האישי, האנושי, לבין הסיפור ה”גדול” בהקשר הרחב והמורכב שלו. למצוא את האיזון בין המציאות המשפטית למציאות התקשורתית-ציבורית.
הגבול בין סיקור תקשורתי לבין קרקס תקשורתי הוא גבול דק מאוד. נראה שפרשת דן גולדברג נשארה בגבולות הסיקור התקשורתי, מרבית הזמן, ולא הפכה לקרקס צהוב ומציצני. הסיפור היה לרוב ענייני ועסק בנושא המהותי אותו הובלנו: טובת הילדים.
רבים מעמיתיי הפרקליטים מודעים להשפעת התקשורת, אך רק מעטים יכולים לעמוד על טיבה של השפעה זו. בניגוד לגישת יחסי הציבור, הטוענת כי “כל פרסום הוא פרסום טוב”, לא כך הדבר בפרסום של תיק משפטי. כיוון שלתקשורת יש משקל כזה או אחר והיא עלולה לגרום נזק בעל השלכות משפטיות לא פשוטות כלל על מושא הסיקור. זאת יש להדגיש: הנזק בסיקור שכזה עלול להיות רב מהתועלת הפוטנציאלית שלו.
תגובת הקהל
חשוב להדגיש כי נזהרתי בלימבו עם התקשורת. כשועלי קרבות ידענו שבמחי מילה, תמונה או אמירה בעייתית אנו עלולים לפגוע בטובת הילדים ולגרום לסיפור להפוך למגוחך, צהוב, שולי ולא רלוונטי. עמדתי על כך שהסיפור יימצא במסגרות הנכונות והראויות. שוחחתי עם הכתבים והעורכים הרלוונטיים על מנת ללמוד כיצד ייראה הסיפור. הפידבק שקיבלתי מהם עזר לי להבין כיצד מתגלגל הסיפור, כיצד הוא נראה בעיניהם של העיתונאים וכיצד ייראה בעיני קהל הצופים, הגולשים והקוראים. אחד הלקחים החשובים מהסיקור התקשורתי של פרשת גולדברג היא העובדה שלא נעלמה מעיני, תגובת הקהל למקרה.
עם תחילת הפרשה בנינו קבוצות תמיכה ותגובה ברשתות החברתיות באינטרנט, על מנת להרגיש את רחשי הציבור. רצינו לאפשר דיון, להשמיע את קולנו, אך בעיקר לשמוע מה יש לציבור לומר בפרשה. גם כאן נקטנו בגישה המכילה את הפרשה בקרבנו על מנת לאפשר לנו לשלוט בסיפור כמה שיותר, לטובת כל הצדדים. לשמחתנו גילינו כי רוב הציבור, לפחות זה אשר הביע את דעתו ברשת החברתית, תמך בנו וביקש את התערבות הממשלה ועשיית הצדק. רשת האינטרנט אפשרה לנו במקביל לסיקור התקשורתי לבחון ולמדוד את גבולות הסיפור ואת גבולות החשיפה. היא אפשרה לי לגייס תמיכה אך גם להקשיב לרחשי הציבור וללמוד על הדעות השונות למקרה.
כבר מראשית השתלשלות האירועים בחרתי שלא לפגוע באף אחד מהצדדים בפרשה. הקפדתי שלא לצאת נגד בית המשפט או נגד ההליך השיפוטי על אף הביקורת שהיתה לי. את הביקורת בחרתי להציג במקום הראוי לה, בבית המשפט.
עו”ד אירית רוזנבלום היא מייסדת ומנכ”לית ארגון “משפחה חדשה” אשר הוביל את המאבק המשפטי-ציבורי להבאת דן גולדברג ותאומיו ארצה.
קישור: פורסם גם באתר סלונה