מספר שיא מבין הזוגות המתגרשים בשנים האחרונות הוא של צעירים, שמעדיפים לפרק את החבילה במהירות במקום לשקם את היחסים. אין תלות כלכלית, ההורים סובלניים יותר והאושר האישי חשוב מכל. נישואים שניים? לא בא בחשבון
“זה דור חדש, צעיר ודעתן, אינדיווידואליסטי, שעושה את ההחלטות שלו הרבה יותר מהר וגם לא נבהל משינויים,אנו מטפלים מידי שנה במאות בני זוג שאינם מוצאים עוד רצון משותף לחיות ביחד, המציאות מדברת בעד עצמה”, אומרת עו”ד אירית רוזנבלום מנכ”ל ארגון “משפחה חדשה”.
בשעת בוקר מוקדמת, בזמן נסיעה משותפת במונית לאולפן טלוויזיה, בר גרינוולד שולפת מהתיק את הטלפון הנייד לשיחה קצרה עם בן הזוג שלה, בעלה, שממנו היא נפרדת עכשיו. היא בקושי בת 29, והיא רוצה להמשיך הלאה בחייה, לשפר עמדות.
איור: אורית ברגמן
לא הרבה זמן אחר כך, בשיחה בבית קפה, מספרת יח”צנית צעירה שעובדת בהוצאת ספרים סיפור דומה. היא בת 30 וקצת, עם ילד בגיל הגן, וגם היא התגרשה בשנה האחרונה בשאיפה למצוא זוגיות טובה יותר. פתאום עולים בזיכרון עוד ועוד שמות; בן דוד שהתגרש זה לא כבר, בן 30 פלוס עם ילד קטן, פחות משנתיים אחרי שהתחתן, ועוד שורה ארוכה של ידידים ומכרים שהתחתנו ונסוגו מכך זמן קצר אחרי החתונה, עם או בלי ילדים.
מה יש ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה לומר על כל זה? בשנתון הסטטיסטי שלה נקרא לוח 3.8 “מתגרשים לפי גיל, מין ודת”. הנתונים האחרונים הם מ-2004. מספרי השיא של הגירושים הם של בני 25-29 (כ-2,000 נשים וכ-1,400 גברים), וכן של בני 30-34 (כ-2,000 נשים וכ-2,000 גברים). לשם השוואה, מספר המתגרשים בני 50-54 היה כ-870 נשים וכ-1,300 גברים. מכאן שנשים נוטות להתגרש בגיל צעיר יותר, וגברים בגיל מבוגר יותר.
“זה דור חדש, צעיר ודעתן, אינדיווידואליסטי, שעושה את ההחלטות שלו הרבה יותר מהר וגם לא נבהל משינויים”, אומרת עו”ד אירית רוזנבלום מארגון “משפחה חדשה”. “מחקרים הראו שבגילאים האלה יזמות הגירושין היא בעיקר נשית. זה חלק מהאמנציפציה הנשית של השנים האחרונות. לנשים יש יותר אפשרות לעצמאות כלכלית, וכשאשה מוצאת את עצמה במערכת יחסים קשה, היא יכולה ליזום פרידה, ואם לא ליזום אז לתמרן את זה ככה – היא לא מוכנה יותר לסבול בגידות, אי אמון, חוסר שליטה על הרכוש, וכמובן אלימות לסוגיה”.
“אנו מטפלים מידי שנה במאות בני זוג שאינם מוצאים עוד רצון משותף לחיות ביחד, המציאות מדברת בעד עצמה” מוסיפה רוזנבלום.
שיעור הגירושים בעולם המערבי, וזו כבר עובדה ידועה, רק הולך וגדל. בישראל שיעור הגירושים הוא 26% ואינו מן הגבוהים בעולם (במקום הראשון ניצבות רוסיה וחבר המדינות עם 65%, אחר כך מדינות סקנדינוויה עם 64%, אחריהן בריטניה עם 53% וארצות הברית עם 49%). ואולם, לפחות בישראל, הצעירים בני 20-35 תופסים נתח יותר ויותר גדול בעוגת המתגרשים.
“אם בעבר אנשים נקשרו זה לזה ונאלצו להישאר יחד מסיבות כלכליות ופחדים חברתיים”, מוסיפה רוזנבלום, “הלחצים האלה התפוגגו עם השנים, והיום צעירים שמגיעים להחלטה שהעסק לא טוב, מעדיפים לחתוך כמה שיותר מהר ולא להסתבך עם רכוש וילדים. הם רואים את הגירושים כחוויה נשכחת, אפיזודה חולפת – אלא אם כן יש ילדים. הם מתחילים די מהר את החיים מחדש, והגירושים הם חוויה פחות טראומטית מפעם. בתל אביב, כמובן, זה נפוץ יותר. יש גני ילדים שאין בהם משפחה אחת קלאסית רגילה”.
על פי נתוני “משפחה חדשה”, השנה השלישית לנישואים היא הקריטית ביותר. יש בה 8.2% סיכוי לגירושים, לעומת השנה השנייה לנישואים, 7%, או החמישית, 4.5%. בשנה העשירית סיכויי הגירושים הם 2.2%, בשנה ה-20 הם 1.8% ובשנה ה-30 – 0.3%.
פסיכולוגים, סוציולוגים ומומחים אחרים מונים לא מעט סיבות למצב החדש: תוחלת החיים ורמת החיים עלו, וכך נפתחות יותר אפשרויות להתחיל את החיים מחדש – אם בזוגיות ואם בקריירה. החברה המודרנית הפתוחה מאפשרת לפרט יותר חופש בחירה, כך שצעירים פחות נתונים כיום ללחץ חברתי, והתואר “גרוש” הוא כבר לא אות קלון.
וישנם גם הסברים תרבותיים: בעידן המידע והתקשורת הפתוחה יש יותר גירויים ושינויים, קצב החיים מהיר, ואנשים מתפתחים מהר יותר לכיוונים שונים יותר. תרבות הסיפוקים המהירים תורמת גם היא לכך: מבקרי תרבות סבורים כי העמדת האושר האישי כשאיפה המרכזית בחיים תורמת לתזזיתיות המאפיינת את מערכות היחסים כיום. יש פסיכולוגים הסבורים כי בני הדור הצעיר מוותרים בקלות, לא מסוגלים לספוג משברים ומעדיפים לפרק את החבילה מאשר לעמול על תיקונה.
“כמה זמן אדם יכול להישאר מאוהב?” שואל ד”ר מוטי רימור, שמלמד במכללה למינהל קורסים ב”פסיכולוגיה חיובית” (על אושר, אהבה, זוגיות ומשפחה). “מאוהבות זה מצב אקסטטי שמתפתח לאט לאט למשהו אחר – אינטימיות, חיבה, ידידות.
אנשים לפעמים לא ערים לשינוי הזה, ואז הם אומרים ‘אני כבר לא מאוהב יותר, ביי ביי'”.
גירושים בגיל 20 עד 30, אומר פרופ’ סולי דרימן מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, נובעים ממה שהוא מגדיר “תקופת סיר הלחץ”, שבה מוטלים הרבה לחצים על הזוג הצעיר. “יש זוגות שמתגרשים בלי ילדים, בדרך כלל אלה שהתחתנו בגלל הציפיות של הסביבה. הם לא גאים בגירושים שלהם, אבל זה לא נחשב אסון גדול.
“אצל זוגות צעירים שמתגרשים עם ילדים, הטריגר הגדול ביותר לגירושים זה כניסה של ילד חדש לתא המשפחתי. זה השלב שבו הכי הרבה מתגרשים, בין גיל 20 ל-27. ילד משנה את האיזון הרגשי ביניהם, אם האשה חוזרת לעבוד היא בדרך כלל יורדת בהיקף העבודה, והבעל צריך לעבוד יותר. זה עשוי לגרום בעיות. בנוסף, הכניסה של הסבים והסבתות לבתים של הילדים שלהם, עם בוא הנכדים, עלולה להפר את האיזון בבית. ברגע שיש תינוק הזוג נעשה סגור יותר, אז גם החיים חברתיים משתבשים”.
מה היה החלק הכי קשה בתהליך הגירושים, נשאלת בר גרינוולד, בת 30 מתל אביב, העובדת כסטייליסטית במגזר הדתי. גרינוולד, אם לילד בן שלוש וחצי, גדלה בבית דתי, נישאה בגיל צעיר, ואחרי שש שנות נישואים החליטה לעזוב. “חודשים התבשלתי”, היא אומרת, “אבל ברגע שהייתי שלמה עם זה, הקשיים התגמדו”.
ומה החלק הכי טוב בגירושים? “אני בת 30, אני מתחילה את חיי מחדש אחרי שסימנתי ‘וי’ על כל הדברים שמלחיצים בחורות בנות גילי. חתונה, ילד. עכשיו מערך השיקולים שלי אחר מאשר זה של רווקות בנות 35 שעשויות לקבל החלטות מתוך לחצים, שאצלי כבר לא נמצאים”.
מאיפה נבע הצורך להתגרש?
“היו הרבה סיבות להתנפצות החלום. עברתי תהליך של התבגרות, והרבה פעמים מה שמתאים לגיל 20 לא בהכרח מתאים לגיל 30. הסתכלתי על עצמי בת 28, אני צעירה ונמצאת במקום שבו לא טוב לי. הבנתי שגיל 40 היום הוא ה-30 של פעם, יש לי מספיק שנים ליהנות, למה להתפשר בגיל כל כך צעיר?”
לדבריה, הדור הצעיר היום יותר קשוב לעצמו. “אנחנו יותר מודעים לצרכים שלנו. זה דור של מגיע לי – מגיע לי שיהיה לי טוב, לא רק בזוגיות אלא בכלל. יש לזה גרורות שליליות אבל גם דברים טובים, כי אכפת לנו מעצמנו. אם פעם זוגות לא היו מתגרשים בגלל הילדים או בגלל ההורים או בגלל מה שיגידו השכנים, היום אין בעיה להצהיר שהאושר שלי הכי חשוב, ושאם אני לא אהיה מאושרת, גם הילד שלי לא יהיה מאושר”.
איך הגיבה הסביבה לצעד שעשית?
“בני גילי מבינים אותי. לפעמים גברים שמתחילים אתי והם רווקים וצעירים ממני, נרתעים מכך שאני גרושה עם ילד. ויש כל מיני צדקנים מבוגרים ששואלים ‘את בטוחה שניסית מספיק? אולי ויתרתם בקלות?’ אני לא חושבת שוויתרתי בקלות, נכנסנו לטיפול זוגי שלושה חודשים אחרי החתונה”.
טל רז, בת 35 מתל אביב, אם לילדה בת שלוש, עוסקת במכירות, עזבה את הבית לפני שנתיים. “נקודת המוצא של הדור שלנו שונה מזו של ההורים”, היא אומרת. “הם התחבאו מאחורי הצורך להתפרנס ולשרוד, ואנחנו יותר עצמאיים, משכילים, ומצפים לדברים אחרים מהחיים. חשוב לנו לחיות מתוך חברות, שיתוף, עניין, תקשורת טובה”.
רז, לדבריה, העדיפה “לטרוף את הקלפים”. “כשגדלים עם מודל של הורות ששורדת משברים”, היא אומרת, “זה מוליד לפעמים את הרצון להתגרש. כשרואים את ההורים נשארים למרות שאין להם קשר שאפשר לקרוא לו זוגי, זה לא עושה חשק להיות שם ולהנציח את זה. לא רציתי שהילדה שלי תגדל ותפנים דפוס לא טוב של זוגיות”.
את עדיין מאמינה במוסד הנישואים?
“להתחתן שוב לא הייתי רוצה, אבל זוגיות כן, יותר טובה ויותר מודעת. המקום שההורים הגיעו אליו אחרי 30 שנות נישואים, אני הגעתי אליו אחרי שלוש שנים, בתקופתנו הכל יותר מהיר. אז כדי למצוא בן זוג חדש יש מסננת יותר טובה, כי מראש בני זוג שלא רוצים ילדים ומשפחה יורדים מהפרק. זה לא מלחיץ אותי אבל מקטין אפשרויות. לפעמים אנשים אומרים ‘ואו, איזה אומץ’, אבל כשנמצאים בתוך זה מרגישים שזה בלתי נמנע. האומץ האמיתי הוא להסתכל על הדברים ולהודות שאתה לא נמצא במקום שאתה ראוי לו”.
לא חייבים להתחתן
“בואו נעצור רגע”, קוראת איילת שקולניק, “נסחפנו קצת. אני לא אומרת שלא צריך להתגרש, אבל לפני כן צריך לחשוב – אבל באמת – אם לעשות את זה”.
שקולניק, בת 38 מתל אביב, בעצמה גרושה מגיל צעיר. היא עוסקת באימון אישי (קואצ’ינג), אחרי שעבדה 11 שנה כפרסומאית. היא גדלה בבית דתי, נישאה כשהיתה בת 21 והתגרשה לאחר שלוש שנים, בלי ילדים.
“אחרי שהתגרשתי, מאוד עניין אותי לחקור ולהבין איך זה קורה”, היא אומרת ומיד משביתה את שמחת המתגרשים הצעירים. “כשאנשים באים להתייעץ אתי, הנטייה שלי היא דווקא להרחיק אותם מגירושים, וזה מוזר כי אני הרשיתי לעצמי את הלוקסוס של לקום וללכת. אבל יש היום קלות בלתי נסבלת של גירושים. יש אשליה שהעולם בחוץ גדול ורחב. אצל נשים לפעמים מחמיאים להן ומחזרים אחריהן, קצת בעבודה, קצת במקומות אחרים – אבל בואי נראה מה קורה ביום שלא תהיי נשואה. הכי קל לחזר אחרי מישהי לא מושגת. כביכול אנחנו חיים בעולם שיש בו הרבה חופש בחירה, הבעיה היא שחופש הבחירה הזה מוביל לשיתוק, לחוסר בחירה”.
וכאן מגיעה שקולניק לעיקר העיקרים שלה. היום, היא אומרת, בכלל לא מוכרחים להתחתן: “המין זמין, יש עצמאות כלכלית, מותר לחיות יחד בלי חתונה, ילדים הם כבר לא עוגן לנישואים כי מתגרשים גם כשיש ילדים. בנוסף, הנטייה של התרבות היום היא לא להתחייב על שום דבר לכל החיים. לא דירה, לא עבודה, אנחנו מחליפים אוטו כל שלוש שנים, מחליפים בגד כל עונה, האם יש משהו שאתה מוכן להתחייב לו לכל החיים? הנישואים נשארו התחום היחיד בחברה שעדיין נתפש כבחירה לכל החיים. אפילו ב’סקס והעיר הגדולה’ כל הארבע סיימו במערכת זוגית מסודרת. אנשים אינטליגנטים, רציונליים, מודעים לעצמם, בגיל סביר, 27 או 28, לפעמים אחרי מגורים משותפים יחד, מחליטים למרות הכל להתחתן. אז אם כבר הלכת ועשית את הבחירה והתחתנת – כנראה היו לך סיבות עמוקות לעשות את זה. בעיני, הבחירה להתחתן היא בחירה לוותר על הבחירה באופציות הפתוחות. מה שחשוב הוא ללמוד להיות באינטראקציה זוגית. לחזור לשורשים של מה שהוביל אותך להתחתן. השאלה החשובה שצריך לשאול היא לא למה אנחנו מתגרשים, אלא למה החלטנו להתחתן”.
נהנים מהחיים
מי הם המתגרשים הצעירים, ומה מאפיין את סגנון חייהם? לפי נתוני חברת טי-ג’י-איי (מחקרי סינגל סורס מקבוצת טלסקר), 74% מקבוצת הגרושים והפרודים בני 18 עד 39 הם נשים, השאר גברים. ריכוז הגרושים/פרודים הגבוה ביותר הוא אצל בני 30-40.
כ-56% מהם בעלי השכלה של 13 שנות לימוד ויותר. רובם חילונים (68%). רבים מהגרושים הצעירים הם בעלי הכנסה מתחת לממוצע (57%), ככל הנראה משום שרובם נשים.
הגרושים בני 18-39 ספורטיוויים מאוד, ומשקיעים במראה החיצוני שלהם. 53% מהם נוהגים ללכת, 21% מתאמנים במכון כושר, 17% עושים יוגה, פלדנקרייז ושיטות אחרות של אימון גופני. הם מבקרים בקניונים (77%), קוראים ספרים (62%), ומבלים הרבה בחוץ – בעיקר אוכלים במסעדות ובבתי קפה (52%-60%). הם ממעטים לבקר במשחקי כדורגל, משחקי כדורסל ומופעי סטנד אפ (2%-6%).
הגרושים הצעירים נהנים לקנות בגדים (60%), נוטים לסמוך על טיפולים הומיאופתיים (31%), ומרגישים לעתים קרובות שהעולם מונח על כתפיהם (38%). הם נוטים להתעניין פחות באירועים בינלאומיים, פוליטיים וחדשותיים (32%), ובאופן כללי לא מאוד מרוצים מרמת החיים שלהם (38%).
אחרי החתונה זה יעבור – גירושין מוקדמים / מאת שירי לב-ארי, 22/04/2007, הארץ
מספר שיא מבין הזוגות המתגרשים בשנים האחרונות הוא של צעירים, שמעדיפים לפרק את החבילה במהירות במקום לשקם את היחסים. אין תלות כלכלית, ההורים סובלניים יותר והאושר האישי חשוב מכל. נישואים שניים? לא בא בחשבון
“זה דור חדש, צעיר ודעתן, אינדיווידואליסטי, שעושה את ההחלטות שלו הרבה יותר מהר וגם לא נבהל משינויים,אנו מטפלים מידי שנה במאות בני זוג שאינם מוצאים עוד רצון משותף לחיות ביחד, המציאות מדברת בעד עצמה”, אומרת עו”ד אירית רוזנבלום מנכ”ל ארגון “משפחה חדשה”.
בשעת בוקר מוקדמת, בזמן נסיעה משותפת במונית לאולפן טלוויזיה, בר גרינוולד שולפת מהתיק את הטלפון הנייד לשיחה קצרה עם בן הזוג שלה, בעלה, שממנו היא נפרדת עכשיו. היא בקושי בת 29, והיא רוצה להמשיך הלאה בחייה, לשפר עמדות.
איור: אורית ברגמן
לא הרבה זמן אחר כך, בשיחה בבית קפה, מספרת יח”צנית צעירה שעובדת בהוצאת ספרים סיפור דומה. היא בת 30 וקצת, עם ילד בגיל הגן, וגם היא התגרשה בשנה האחרונה בשאיפה למצוא זוגיות טובה יותר. פתאום עולים בזיכרון עוד ועוד שמות; בן דוד שהתגרש זה לא כבר, בן 30 פלוס עם ילד קטן, פחות משנתיים אחרי שהתחתן, ועוד שורה ארוכה של ידידים ומכרים שהתחתנו ונסוגו מכך זמן קצר אחרי החתונה, עם או בלי ילדים.
מה יש ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה לומר על כל זה? בשנתון הסטטיסטי שלה נקרא לוח 3.8 “מתגרשים לפי גיל, מין ודת”. הנתונים האחרונים הם מ-2004. מספרי השיא של הגירושים הם של בני 25-29 (כ-2,000 נשים וכ-1,400 גברים), וכן של בני 30-34 (כ-2,000 נשים וכ-2,000 גברים). לשם השוואה, מספר המתגרשים בני 50-54 היה כ-870 נשים וכ-1,300 גברים. מכאן שנשים נוטות להתגרש בגיל צעיר יותר, וגברים בגיל מבוגר יותר.
“זה דור חדש, צעיר ודעתן, אינדיווידואליסטי, שעושה את ההחלטות שלו הרבה יותר מהר וגם לא נבהל משינויים”, אומרת עו”ד אירית רוזנבלום מארגון “משפחה חדשה”. “מחקרים הראו שבגילאים האלה יזמות הגירושין היא בעיקר נשית. זה חלק מהאמנציפציה הנשית של השנים האחרונות. לנשים יש יותר אפשרות לעצמאות כלכלית, וכשאשה מוצאת את עצמה במערכת יחסים קשה, היא יכולה ליזום פרידה, ואם לא ליזום אז לתמרן את זה ככה – היא לא מוכנה יותר לסבול בגידות, אי אמון, חוסר שליטה על הרכוש, וכמובן אלימות לסוגיה”.
“אנו מטפלים מידי שנה במאות בני זוג שאינם מוצאים עוד רצון משותף לחיות ביחד, המציאות מדברת בעד עצמה” מוסיפה רוזנבלום.
שיעור הגירושים בעולם המערבי, וזו כבר עובדה ידועה, רק הולך וגדל. בישראל שיעור הגירושים הוא 26% ואינו מן הגבוהים בעולם (במקום הראשון ניצבות רוסיה וחבר המדינות עם 65%, אחר כך מדינות סקנדינוויה עם 64%, אחריהן בריטניה עם 53% וארצות הברית עם 49%). ואולם, לפחות בישראל, הצעירים בני 20-35 תופסים נתח יותר ויותר גדול בעוגת המתגרשים.
“אם בעבר אנשים נקשרו זה לזה ונאלצו להישאר יחד מסיבות כלכליות ופחדים חברתיים”, מוסיפה רוזנבלום, “הלחצים האלה התפוגגו עם השנים, והיום צעירים שמגיעים להחלטה שהעסק לא טוב, מעדיפים לחתוך כמה שיותר מהר ולא להסתבך עם רכוש וילדים. הם רואים את הגירושים כחוויה נשכחת, אפיזודה חולפת – אלא אם כן יש ילדים. הם מתחילים די מהר את החיים מחדש, והגירושים הם חוויה פחות טראומטית מפעם. בתל אביב, כמובן, זה נפוץ יותר. יש גני ילדים שאין בהם משפחה אחת קלאסית רגילה”.
על פי נתוני “משפחה חדשה”, השנה השלישית לנישואים היא הקריטית ביותר. יש בה 8.2% סיכוי לגירושים, לעומת השנה השנייה לנישואים, 7%, או החמישית, 4.5%. בשנה העשירית סיכויי הגירושים הם 2.2%, בשנה ה-20 הם 1.8% ובשנה ה-30 – 0.3%.
פסיכולוגים, סוציולוגים ומומחים אחרים מונים לא מעט סיבות למצב החדש: תוחלת החיים ורמת החיים עלו, וכך נפתחות יותר אפשרויות להתחיל את החיים מחדש – אם בזוגיות ואם בקריירה. החברה המודרנית הפתוחה מאפשרת לפרט יותר חופש בחירה, כך שצעירים פחות נתונים כיום ללחץ חברתי, והתואר “גרוש” הוא כבר לא אות קלון.
וישנם גם הסברים תרבותיים: בעידן המידע והתקשורת הפתוחה יש יותר גירויים ושינויים, קצב החיים מהיר, ואנשים מתפתחים מהר יותר לכיוונים שונים יותר. תרבות הסיפוקים המהירים תורמת גם היא לכך: מבקרי תרבות סבורים כי העמדת האושר האישי כשאיפה המרכזית בחיים תורמת לתזזיתיות המאפיינת את מערכות היחסים כיום. יש פסיכולוגים הסבורים כי בני הדור הצעיר מוותרים בקלות, לא מסוגלים לספוג משברים ומעדיפים לפרק את החבילה מאשר לעמול על תיקונה.
“כמה זמן אדם יכול להישאר מאוהב?” שואל ד”ר מוטי רימור, שמלמד במכללה למינהל קורסים ב”פסיכולוגיה חיובית” (על אושר, אהבה, זוגיות ומשפחה). “מאוהבות זה מצב אקסטטי שמתפתח לאט לאט למשהו אחר – אינטימיות, חיבה, ידידות.
אנשים לפעמים לא ערים לשינוי הזה, ואז הם אומרים ‘אני כבר לא מאוהב יותר, ביי ביי'”.
גירושים בגיל 20 עד 30, אומר פרופ’ סולי דרימן מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, נובעים ממה שהוא מגדיר “תקופת סיר הלחץ”, שבה מוטלים הרבה לחצים על הזוג הצעיר. “יש זוגות שמתגרשים בלי ילדים, בדרך כלל אלה שהתחתנו בגלל הציפיות של הסביבה. הם לא גאים בגירושים שלהם, אבל זה לא נחשב אסון גדול.
“אצל זוגות צעירים שמתגרשים עם ילדים, הטריגר הגדול ביותר לגירושים זה כניסה של ילד חדש לתא המשפחתי. זה השלב שבו הכי הרבה מתגרשים, בין גיל 20 ל-27. ילד משנה את האיזון הרגשי ביניהם, אם האשה חוזרת לעבוד היא בדרך כלל יורדת בהיקף העבודה, והבעל צריך לעבוד יותר. זה עשוי לגרום בעיות. בנוסף, הכניסה של הסבים והסבתות לבתים של הילדים שלהם, עם בוא הנכדים, עלולה להפר את האיזון בבית. ברגע שיש תינוק הזוג נעשה סגור יותר, אז גם החיים חברתיים משתבשים”.
מה היה החלק הכי קשה בתהליך הגירושים, נשאלת בר גרינוולד, בת 30 מתל אביב, העובדת כסטייליסטית במגזר הדתי. גרינוולד, אם לילד בן שלוש וחצי, גדלה בבית דתי, נישאה בגיל צעיר, ואחרי שש שנות נישואים החליטה לעזוב. “חודשים התבשלתי”, היא אומרת, “אבל ברגע שהייתי שלמה עם זה, הקשיים התגמדו”.
ומה החלק הכי טוב בגירושים? “אני בת 30, אני מתחילה את חיי מחדש אחרי שסימנתי ‘וי’ על כל הדברים שמלחיצים בחורות בנות גילי. חתונה, ילד. עכשיו מערך השיקולים שלי אחר מאשר זה של רווקות בנות 35 שעשויות לקבל החלטות מתוך לחצים, שאצלי כבר לא נמצאים”.
מאיפה נבע הצורך להתגרש?
“היו הרבה סיבות להתנפצות החלום. עברתי תהליך של התבגרות, והרבה פעמים מה שמתאים לגיל 20 לא בהכרח מתאים לגיל 30. הסתכלתי על עצמי בת 28, אני צעירה ונמצאת במקום שבו לא טוב לי. הבנתי שגיל 40 היום הוא ה-30 של פעם, יש לי מספיק שנים ליהנות, למה להתפשר בגיל כל כך צעיר?”
לדבריה, הדור הצעיר היום יותר קשוב לעצמו. “אנחנו יותר מודעים לצרכים שלנו. זה דור של מגיע לי – מגיע לי שיהיה לי טוב, לא רק בזוגיות אלא בכלל. יש לזה גרורות שליליות אבל גם דברים טובים, כי אכפת לנו מעצמנו. אם פעם זוגות לא היו מתגרשים בגלל הילדים או בגלל ההורים או בגלל מה שיגידו השכנים, היום אין בעיה להצהיר שהאושר שלי הכי חשוב, ושאם אני לא אהיה מאושרת, גם הילד שלי לא יהיה מאושר”.
איך הגיבה הסביבה לצעד שעשית?
“בני גילי מבינים אותי. לפעמים גברים שמתחילים אתי והם רווקים וצעירים ממני, נרתעים מכך שאני גרושה עם ילד. ויש כל מיני צדקנים מבוגרים ששואלים ‘את בטוחה שניסית מספיק? אולי ויתרתם בקלות?’ אני לא חושבת שוויתרתי בקלות, נכנסנו לטיפול זוגי שלושה חודשים אחרי החתונה”.
טל רז, בת 35 מתל אביב, אם לילדה בת שלוש, עוסקת במכירות, עזבה את הבית לפני שנתיים. “נקודת המוצא של הדור שלנו שונה מזו של ההורים”, היא אומרת. “הם התחבאו מאחורי הצורך להתפרנס ולשרוד, ואנחנו יותר עצמאיים, משכילים, ומצפים לדברים אחרים מהחיים. חשוב לנו לחיות מתוך חברות, שיתוף, עניין, תקשורת טובה”.
רז, לדבריה, העדיפה “לטרוף את הקלפים”. “כשגדלים עם מודל של הורות ששורדת משברים”, היא אומרת, “זה מוליד לפעמים את הרצון להתגרש. כשרואים את ההורים נשארים למרות שאין להם קשר שאפשר לקרוא לו זוגי, זה לא עושה חשק להיות שם ולהנציח את זה. לא רציתי שהילדה שלי תגדל ותפנים דפוס לא טוב של זוגיות”.
את עדיין מאמינה במוסד הנישואים?
“להתחתן שוב לא הייתי רוצה, אבל זוגיות כן, יותר טובה ויותר מודעת. המקום שההורים הגיעו אליו אחרי 30 שנות נישואים, אני הגעתי אליו אחרי שלוש שנים, בתקופתנו הכל יותר מהיר. אז כדי למצוא בן זוג חדש יש מסננת יותר טובה, כי מראש בני זוג שלא רוצים ילדים ומשפחה יורדים מהפרק. זה לא מלחיץ אותי אבל מקטין אפשרויות. לפעמים אנשים אומרים ‘ואו, איזה אומץ’, אבל כשנמצאים בתוך זה מרגישים שזה בלתי נמנע. האומץ האמיתי הוא להסתכל על הדברים ולהודות שאתה לא נמצא במקום שאתה ראוי לו”.
לא חייבים להתחתן
“בואו נעצור רגע”, קוראת איילת שקולניק, “נסחפנו קצת. אני לא אומרת שלא צריך להתגרש, אבל לפני כן צריך לחשוב – אבל באמת – אם לעשות את זה”.
שקולניק, בת 38 מתל אביב, בעצמה גרושה מגיל צעיר. היא עוסקת באימון אישי (קואצ’ינג), אחרי שעבדה 11 שנה כפרסומאית. היא גדלה בבית דתי, נישאה כשהיתה בת 21 והתגרשה לאחר שלוש שנים, בלי ילדים.
“אחרי שהתגרשתי, מאוד עניין אותי לחקור ולהבין איך זה קורה”, היא אומרת ומיד משביתה את שמחת המתגרשים הצעירים. “כשאנשים באים להתייעץ אתי, הנטייה שלי היא דווקא להרחיק אותם מגירושים, וזה מוזר כי אני הרשיתי לעצמי את הלוקסוס של לקום וללכת. אבל יש היום קלות בלתי נסבלת של גירושים. יש אשליה שהעולם בחוץ גדול ורחב. אצל נשים לפעמים מחמיאים להן ומחזרים אחריהן, קצת בעבודה, קצת במקומות אחרים – אבל בואי נראה מה קורה ביום שלא תהיי נשואה. הכי קל לחזר אחרי מישהי לא מושגת. כביכול אנחנו חיים בעולם שיש בו הרבה חופש בחירה, הבעיה היא שחופש הבחירה הזה מוביל לשיתוק, לחוסר בחירה”.
וכאן מגיעה שקולניק לעיקר העיקרים שלה. היום, היא אומרת, בכלל לא מוכרחים להתחתן: “המין זמין, יש עצמאות כלכלית, מותר לחיות יחד בלי חתונה, ילדים הם כבר לא עוגן לנישואים כי מתגרשים גם כשיש ילדים. בנוסף, הנטייה של התרבות היום היא לא להתחייב על שום דבר לכל החיים. לא דירה, לא עבודה, אנחנו מחליפים אוטו כל שלוש שנים, מחליפים בגד כל עונה, האם יש משהו שאתה מוכן להתחייב לו לכל החיים? הנישואים נשארו התחום היחיד בחברה שעדיין נתפש כבחירה לכל החיים. אפילו ב’סקס והעיר הגדולה’ כל הארבע סיימו במערכת זוגית מסודרת. אנשים אינטליגנטים, רציונליים, מודעים לעצמם, בגיל סביר, 27 או 28, לפעמים אחרי מגורים משותפים יחד, מחליטים למרות הכל להתחתן. אז אם כבר הלכת ועשית את הבחירה והתחתנת – כנראה היו לך סיבות עמוקות לעשות את זה. בעיני, הבחירה להתחתן היא בחירה לוותר על הבחירה באופציות הפתוחות. מה שחשוב הוא ללמוד להיות באינטראקציה זוגית. לחזור לשורשים של מה שהוביל אותך להתחתן. השאלה החשובה שצריך לשאול היא לא למה אנחנו מתגרשים, אלא למה החלטנו להתחתן”.
נהנים מהחיים
מי הם המתגרשים הצעירים, ומה מאפיין את סגנון חייהם? לפי נתוני חברת טי-ג’י-איי (מחקרי סינגל סורס מקבוצת טלסקר), 74% מקבוצת הגרושים והפרודים בני 18 עד 39 הם נשים, השאר גברים. ריכוז הגרושים/פרודים הגבוה ביותר הוא אצל בני 30-40.
כ-56% מהם בעלי השכלה של 13 שנות לימוד ויותר. רובם חילונים (68%). רבים מהגרושים הצעירים הם בעלי הכנסה מתחת לממוצע (57%), ככל הנראה משום שרובם נשים.
הגרושים בני 18-39 ספורטיוויים מאוד, ומשקיעים במראה החיצוני שלהם. 53% מהם נוהגים ללכת, 21% מתאמנים במכון כושר, 17% עושים יוגה, פלדנקרייז ושיטות אחרות של אימון גופני. הם מבקרים בקניונים (77%), קוראים ספרים (62%), ומבלים הרבה בחוץ – בעיקר אוכלים במסעדות ובבתי קפה (52%-60%). הם ממעטים לבקר במשחקי כדורגל, משחקי כדורסל ומופעי סטנד אפ (2%-6%).
הגרושים הצעירים נהנים לקנות בגדים (60%), נוטים לסמוך על טיפולים הומיאופתיים (31%), ומרגישים לעתים קרובות שהעולם מונח על כתפיהם (38%). הם נוטים להתעניין פחות באירועים בינלאומיים, פוליטיים וחדשותיים (32%), ובאופן כללי לא מאוד מרוצים מרמת החיים שלהם (38%).