סבים וסבתות נתקלים במקרים קשים של הפרדה בכפיה מנכדיהם. אם מתוך סכסוך משפטי, תוצאה של גירושין או “ברוגז” פשוט בתוך המשפחה. לעתים הורים מונעים מסבים וסבתות לפגוש בנכדים כאמצעי לחץ וענישה. מה עושים עם זה?
ביום 10 ביולי 2012 אושר בכנסת ביוזמת ארגון משפחה חדשה, תיקון לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, המאפשר לסבים וסבתות לדרוש זמני שהות עם נכדיהם. החוק הונח על שולחן הכנסת על ידי ח”כ זבולון אורלב.
לעיון בנוסח החוק לחצו כאן.
עו”ד אירית רוזנבלום מסבירה את השינוי ופריצת הדרך בעקבות התיקון לחוק, מראיין דוד ויצטום, ערוץ 1.
2 תגובות
שלום רב,
ראיתי את הכתבה והראיון עם דוד ויצטום.
אני רוצה לספר לכם את סיפורי ולהציע דרכֵּי התמודדות.
גם אני סבתא “מוכה נפשית” שלסרוגין מנודה ע”י כלתי ומאוחר יותר גם ע”י בני.
במשך שנים לא זכיתי לראות את נכדי כשהם תינוקות. בכל פעם שבאתי לבקר אותם כלתי הסתגרה בחדר עם הנכד או הנכדה התינוקת ומנעה ממני לראות אותם. אני לא ויתרתי והמשכתי להגיע לביקור ורק כדי שלא לוותר על הקשר עם בני.
בהדרגה גם בני נכנס לחרם ואז החלטתי בעצמי להפסיק להגיע אליהם.
ברגע שהרפיתי הדרך חזרה אלי הייתה טבעית יותר.
כשהנכדים גדלו וכבר ידעו שאפשר להתקשר, כנראה שבני עודד את הנכדה להתקשר אלי וביקשה לבוא לבקר אותי. באותו ביקור בני הגיע עם שלושת הנכדים ואישתו נשארה לחכות להם במכונית או בבית קפה, אינני יודעת. (אנחנו גרים במרחק של כשעתיים נסיעה).
באותו ביקור בני חיבק אותי, וכעבור חודש כשהחזרתי להם ביקור כלתי התחילה לדבר איתי.
כלתי הייתה ברוגז איתי פעמיים במשך חיי נישואיהם. פעם אחת במשך 4 שנים ואח”כ 3 שנים.
בני היה ברוגז איתי במשך כשנה.
אני מניחה שהברוגז של כלתי הוא בגלל עניין תרבותי, שבו בעדה שלה לא מרשים להתחתן עם עדה אחרת. ואם זה כבר קרה, אז בוודאי שאסור שהאימא תהיה שם. כשהבן שלי עשה איתי ברוגז זה היה בגלל עניין כלכלי. הוא ביקש כסף לקנות מחשב לילדה ואח”כ ביקש כסף לכסות להם מינוס בבנק. הרגשתי שרוצים לנצל אותי בעיקר לאור העובדה שאין יחס של כבוד מנימלי כלפי.
ההצעה שלי היא,
א. לזהות מהיכן בא הברוגז. מה מקורו ולנסות להתמודד לבד. לא לערב עו”ד ולא איש קשר, זה יכול רק להחמיר את המצב.
ב. להניח לדברים גם אם זה מאוד מאוד כואב, ותאמינו לי חוויתי את זה על בשרי, בשלב מסויים הילדים משנים את התנהגותם לבד. כי מה שזוחלים אליהם יותר, קל להם לדרוך עליך.פשוט להרפות!!!
כמובן שכל מקרה לגופו ואין מקרה דומה לאחר. אבל זו בקצרה החוויה שלי. מקווה שאפשר לקחת ממנה משהו…
שלום מירי
אני מצוייה במצב של ניתוק קשר בין בני לביני ולבין אימי. לא ראיתי את נכדיי מזה כשנתיים. אני מאוד מזדהה עם מסקנתך, ואני מרפה ולא מנסה לדחוף את עצמי בכוח, למרות שניסיתי כל דרך אפשרית להישאר איתם בקשר.
המצב מאוד קשה לי, אני מרגישה שאין לי חיים, אינני מוכנה לקבל טיפול פסיכולוגי, אך חשבתי על פתרון פרודוקטיבי יותר, להקים קבוצת תמיכה לסבים וסבתות המצויים בסיטואציה כואבת כמו זו.
אשמח מאוד אם אוכל למצוא סבים וסבתות שיהיו מוכנים להצטרף לקבוצה כזו, על מנת לעודד אחד את השני.