משהו קורה לזוגיות בישראל, ולמשפחה בכלל. זו לא רק מהפכה של חד-הוריים מקבלי קצבאות וילדים רעבים. מדובר בתופעה בעלת עוצמה הרבה יותר גדולה: דפוסי חיים חדשים שהמימסד עוד לא עיכל אותם.
המהפכה כבר כאן. חלק גדל והולך מהציבור משתתף בה, וזה נראה לו כדבר ה”טבעי” ביותר. יותר ויותר בני-זוג נקשרים זה לזה בזוגיות ללא נישואים – “ידועים בציבור“, בלשון החוק; יש שמעדיפים נישואים אזרחיים (חתונה אזרחית); יש הנקשרים לבני מינם; ורבים מוותרים על הזוגיות המונוגמית ומקימים משפחה חד-הורית.
אין להקל ראש במהפכה הזאת. מודל המשפחה המסורתית, שממסד את הקשר הזוגי באמצעות נישואים, הוא עתיק יומין. דווקא היהדות, וטקס הנישואים העברי הקדום, היא שהנחילה יסודות רבים ממנהגי הנישואים המקובלים בדתות המונותיאיסטיות (על השפעת התרבויות הקדומות האחרות על מוסד הנישואים, ראו מסגרת).
רוב החברות האנושיות נזקקו למערכת של נורמות וחוקים, שיגנו על זכויות הקשורות לרכוש ועל זכויות ההמשכיות המינית. נישואים הם המסגרת החברתית והחוקית להתקשרותם של בני-זוג לשם קיומם של חיי מין קבועים והסדרת החובות והזכויות ההדדיות; מסגרת המעניקה מעמד מוגדר ומוכר לצאצאיהם.
האם הגיע סופה של המשפחה, כפי שהכרנו אותה? האם מוסד הנישואים קורס? ומה קורה במקומות אחרים בעולם?
את התשובות על כל השאלות הללו יש לחפש ב”רעידת האדמה” החברתית שהחלה לפני מאתיים שנה, בתקופת ההשכלה. באותה תקופה חיפש המין האנושי דרך ביטוי ליצירה ולחופש והציב את האדם, את הפרט, במרכז. ההכרה, שאם יהיה טוב לכל אחד מאיתנו יהיה טוב לכולנו, פתחה בפנינו אפשרויות הרבה יותר רחבות לעיצוב גורלנו. זה היה השלב שבו קידש העולם הנאור את הפרט ואת זכויות הפרט. מאז, ובתהליך מואץ, אנחנו עסוקים יותר ויותר בשאלה מה טוב לנו: בוחרים בעצמנו את בן-הזוג, מחליטים כמה זמן נבלה ביחד ובוחרים אם נעשה ביחד – או לבד – ילדים, וכמה. כל אפשרויות הבחירה האלה נתפשות כמובנות מאליהן, ובאמת אנחנו פוגשים יותר ויותר אנשים שבוחרים לחיות יחד בדרכים “לא-מסורתיות”.
ואולם, כשאנחנו מעלים לנגדנו את כל אפשרויות הבחירה, איננו מביאים בחשבון את כוחו של המימסד, זה המתיימר לייצג את ה”מסורת”, זה שיכול לומר לנו: בחרתם לא נכון, או: אסור לכם להיות ביחד. והמימסד הזה הוא כאן, בישראל. והשינוי הוא עדיין בן חורג, שהחוק אינו הכיר בו. התוצאה: יותר ויותר אנשים נשארים מחוץ לגבולות ההסכמה המקובלים.
עד כמה רחבה תופעה זו? הנתונים על אודות התאים המשפחתיים השונים מצביעים על עוצמתה של המהפכה ועל ממדיה. רק 58 אחוז מכלל תאי המשפחה בישראל מייצגים את ה”תא משפחתי קלאסי”, ובו גבר ואישה יהודים, נשואים כדת משה וישראל. יתר התאים חסרים חוליה אחת או יותר מבין החוליות המרכיבות נוסחה זו, ומוּצאות אל מחוץ לקונסנזוס. וזה אומר לסבול מקיפוח או מאפליה, לאבד זכאויות וזכויות שונות ולהרגיש מחוץ למחנה.
החוק בישראל אינו מגדיר מהי משפחה. משום כך מערכת שלמה, המתפקדת ופועלת למען המשפחה – כמו בתי-משפט לענייני משפחה – מתקיימת ללא הגדרה מפורשת וברורה משפחה מהי. כתוצאה מהבלבול הזה, בבתי-המשפט השונים לענייני משפחה מתקבלות לא אחת החלטות משפטיות סותרות. כך, למשל, בית-המשפט למשפחה בתל-אביב סירב לאשר הסכם לחיים משותפים לזוג חד מיני (שתי נשים), בעוד בית-המשפט בבאר-שבע קבע שאין לראות הבדל בין תא משפחתי שמרכיבים אותו בני-זוג מאותו המין לתא משפחתי המורכב מבני-זוג ממינים שונים, אשר חיים כידועים בציבור. אף שמדובר בהלכות משפטיות אין אחדות דעים, אין תפישת עולם אחת ואין חוק אחד.
היה זה דווקא בית-המשפט העליון, שאמר את דברו באשר לזוגיות החדשה או ל”משפחה החדשה”. השופט אהרון ברק, נשיא בית-המשפט העליון, קבע כי “החיים יוצרים מציאות שהמשפט חייב להתמודד עימה: אנו נתקלים במשפחה החד-הורית, ידוע הקשר בין גבר לאישה ללא נישואים אך תוך יצירת תא משפחתי, במסגרת הידוע והידועה בציבור. הקשר ההומוסקסואלי דורש את הכרתנו השיפוטית. אנו נתקלים בתופעה הולכת וגוברת של הנישואים האזרחיים. המשפט ניצב בפני שאלות חדשות שהוא חייב להתמודד עימן. בית-המשפט ניצב בפני מציאות חדשה, הוא חייב לתת לה פתרונות. עם זאת, מציאות חדשה זו בעיקרה אינה מבקשת למוטט את מושג המשפחה, אלא לתת לו מובן חדש”.
דברים אלו יפים ונכונים מאין כמותם, אלא שבמציאות החדשה עדיין לא נמצא פתרון לאלפים ולעשרות אלפים בני-זוג שאינם יכולים להינשא בארץ וליצור ביניהם התקשרות זוגית רשמית שהמדינה תכיר בה. כך פוגעת המדינה בזכויותיהם האזרחיות. מקורו של המצב הזה בהסדרים שמדינת ישראל קיבלה אותם בירושה מן השלטון התורכי העותומאני (ובעקבותיו, מהמנדט הבריטי), ולפיהם ניתנה סמכות ההכרעה העצמאית ב”ענייני המעמד האישי” למימסד הדתי. בפועל, כל אזרח כפוף בענייני הדינים האישיים לדינהּ של הדת או העדה שהוא משתייך אליה, ועניינים אלה נתונים לשיפוטם של בתי-הדין הדתיים של עדתו.
מי הם בני ה”משפחה החדשה” בישראל? היא מונה את כל אלה שלא נישאו באמצעות המימסד הרבני, מבחירה או מכורח (וזה המקום לציין, שכל הסיפורים שיובאו להלן הם סיפורי חיים אמיתיים).
מנועי החיתון
הרבנות אומרת: לא-יהודים
המצב האמור פוגע, כמובן, ברבים מהאזרחים הנחשבים ל”מנועי חיתון” על-פי ההלכה היהודית. הכוונה היא לכל אותם אזרחים שהם חסרי דת, כלומר, דת הוריהם והורי-הוריהם והורי-הורי-הוריהם אינה ידועה. עם קבוצה זו נמנים גם אנשים שהשתייכותם הדתית מוטלת בספק.
כזהו סיפורם של בוריס ונטשה, שהכירו במהלך שירותם הצבאי. שניהם עלו מחבר-המדינות. נטשה נחשבת ליהודייה, ואילו בוריס הוא בן לאב יהודי ולאֵם שאינה יהודייה. בוריס ידע לספר שערב עלייתו ארצה סבל מאנטישמיות בסביבתו הקרובה. כולם ידעו שהוא יהודי, אביו היה חבר בקהילה היהודית במוסקבה ורבים מחבריו היו אסירי ציון. אמו אף היא היתה מקורבת לצעירים היהודים הרדיקליים, וב-1990 החליטו ההורים לעלות לישראל עם שני בניהם, בוריס ואיגור. הבנים התאקלמו בארץ, הצליחו במהירות רבה להיפטר מהמבטא הזר והיו ל”צברים”.
כאשר בוריס הכיר את נטשה הוא ידע שזהו זה, הוא והיא זה שילוב מנצח. הם עברו לגור ביחד, מהר מאוד קבעו מועד לחתונה ומיד ניגשו לרבנות בעירם כדי להירשם לנישואים. בוריס לא חשד כלל שלמרות תרומתו למדינה שהוא כל-כך אוהב, ואחרי שירות בגולני, הישות היהודית אינה רואה בו חלק ממנה והמימסד הרבני אינו רואה בו “לקוח” רצוי. כואב ומושפל, נאלץ בוריס לוותר על רעיון הנישואים הדתיים ולבחור בנישואים אזרחיים בחו”ל.
מי יממן את הוצאות הנישואים בחו”ל: הטיסה, השהות, האיגרות היקרות? נטשה ובוריס בקושי מצליחים לדאוג להוצאותיהם השוטפות: הם סטודנטים, ואין להם אלפי דולרים מיותרים לבילוי בחו”ל. יתר על כן, בוריס שאל את עצמו אם לא תרם די למען המדינה. הנסיונות להעביר את רוע הגזירה ולהוכיח שהוא יותר יהודי מיהודי נעשו מגוחכים בעיניו.
ובכל זאת, בוריס ונטשה רצו למסד את יחסיהם. הם החליטו להפוך את הקערה על פיה ולנצח את השיטה. לכן הם פנו לסוכן נסיעות ורכשו חבילת נופש בקפריסין. בשובם מנכר אחר נישואיהם ערכו בוריס ונטשה טקס אזרחי, הזמינו אורחים, כיבדו ובירכו והרגישו כמו כולם, אך לא ממש. עכשיו נדמה לנו שאנחנו נשואים כמו כולם, אמרו, נדמה לנו שאנחנו יהודים כמו כולם, נדמה לנו שאנחנו אזרחים כמו כולם, אבל זה לא המצב, כי המדינה הפנתה לנו עורף. המדינה נהגה בנו כאילו היינו בניה החורגים, ולעולם לא נבין מדוע.
התוצאה: בוריס ונטשה הקימו משפחה חדשה, משפחה שמראשיתה וגם בהמשך דרכה תהיה קצת אחרת. סיפורם רק ממחיש עד כמה קלה היא הפגיעה בחופש המצפון וההשקפה הדתית, ואף בזכויות האזרח והאדם.
פסולי חיתון
חללים, יבמות, כוהנים וגרושות
הכרזת זכויות-האדם האוניברסלית קובעת, ש”כל איש ואישה שהגיעו לפרקם רשאים לבוא בברית הנישואים ולהקים משפחה, ללא הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת”. ואולם, בישראל רשימה ארוכה של אזרחים שומרי חוק, נאמני הארץ ואוהביה, המשלמים מסים ומשרתים בכוחות הביטחון ובצה”ל, נחשבים כמי שנאסר עליהם להינשא לעולם. אלה הם פסולי חיתון למיניהם שההלכה היהודית לעולם לא תכיר בהם, ועל כן היא מונעת מהם להינשא.
מי הם “פסולי חיתון”? עגונות; “ממזרים”; “ספק-יהודים” הנדרשים להוכיח את יהדותם כתנאי לנישואים; כוהנים שמעוניינים להינשא לגרושות, לאלמנות, לנשים שעברו אונס ולגיורות; נשים הממתינות לחליצה (טקס הפוטר את האישה – ה”יְבָמָה”, שבעלה מת ולא השאיר אחריו בנים – מחובתה להינשא לאשת אחיה); נשים שנאסרו על “בעל” ועל “בועל”; ו”חללים”.
עם פסולי החיתון נמנים גם אושרת ואליעזר, זוג צעיר ויפה שחי יחד כבר ארבע שנים. לאחרונה החליטו השניים לעשות מעשה: הם הודיעו להוריהם שהחליטו להתחתן וביקשו לקבוע מועד לנישואים. אך ברבנות לא ששו לחתן את בני-הזוג; יתרה מזו, סירבו לחתן אותם. אליעזר הוא כוהן ואושרת היא “חללה”, אמרו להם הרבנים. תחילה לא הבינו השניים במה מדובר: הרי שניהם יהודים שנולדו בישראל ומעולם לא יצאו את גבולות הארץ.
התברר שכאשר אמהּ של אושרת ביקשה להינשא לאביה, צל הוטל על יהדותה. זאת, אף על פי שאמה של אושרת, שגדלה באיטליה, נולדה לאם יהודייה. מה עשו הרבנים כדי לסלק את החשש? ביקשו מאמה של אושרת להתגייר. גיור זריז, הבטיחו לה. וכך היה.
מפתיע? בכלל לא. כי כשהסתיים הליך הגיור, ביקשו הוריה של אושרת, שהיו אז כאמור זוג צעיר, לחזור ולהירשם ברבנות. אבל אז נכונה להם הפתעה כפולה: אמנם יהודייה את, אמרו לה, אבל גיורת, ואסורה הנך על בעלך משום היותו כוהן.
אם ידעו שלא תוכל להינשא לבעלה המיועד, מדוע שלחו אותה להתגייר? לרבנים הפתרונים. הוריה של אושרת נישאו בנישואים אזרחיים בחו”ל והביאו לעולם ארבע בנות מוצלחות. אך בעיני הרבנות, הבנות נחשבות ל”חללות”: פרי בטנם של כוהן וגרושה. מה דינם של הילדים, על-פי ההלכה? הבנים אסורים לכהונה (לא נורא), והבנות אינן יכולות להינשא לכוהנים.
וכך, היות שאליעזר הוא כוהן ואושרת היא חללה, הם אינם יכולים להינשא באמצעות הרבנות. מה עושים? נוסעים לחתונה בקפריסין, מפני שאין ברירה אחרת. זוהי ישראל דגם 2004.
“נישואי חוזה”: ידועים בציבור
לא מתחתנים, אבל חיים ביחד
זוגיות אינה חייבת לקבל גושפנקה של נישואים. יותר ויותר זוגות בוחרים לא להתחתן, אלא לחיות יחד ולקיים משק-בית משותף. לפעמים עורך הזוג טקס חגיגי חילוני; יש שזהו טקס דתי שהמימסד הרבני האורתודוקסי בישראל אינו מכיר בו. בשני המקרים אין מדובר בחוזה רשמי, אלא בחלופה אזרחית לדין הדתי.
כיום מקובל יותר ויותר לעגן יחסים כאלה במסגרת של חוזה אזרחי, שנותן ביטוי לתחושת השותפות בין בני-הזוג ומעניק תוקף משפטי-חוזי למערכת היחסים הזוגית. וזאת, אף כי לפי החוק בני-הזוג אינם רשומים כנשואים.
מעניין לציין, שבשנים האחרונות זוכים הידועים בציבור – בסיוע פרשנות משפטית וחוקים מרחיבים – למעמד כמעט שווה, ולעתים למעמד העולה על מעמדם של זוגות שנישאו כדת וכדין. כך, ובהעדר חלופה של נישואים אזרחיים שהחוק מכיר בהם, מתחזקת המערכת האזרחית ומתרבים בה טקסים אזרחיים המכריזים על כריתת חוזה בין ה”ידועים בציבור”, דבר היוצר חלופה ממשית לנישואים האזרחיים.
שניים שהם אחד,זוגות חד-מיניים: מי מכיר בהם?
הקהילה ההומו-לסבית לא נולדה אתמול, אך יצאה מהתיבה – או מה”ארון” – רק בשני העשורים האחרונים. היום יותר ויותר זוגות חד מיניים בוחרים לחיות יחד ללא חשש, ואף להקים משפחה ולהביא לעולם ילדים. אף על פי שהחוק בישראל אינו מכיר רשמית במשפחה החד-מינית, החברה פתוחה יותר כיום למשפחה החדשה מן הסוג הזה.
הזוגות החד-מיניים נזקקים לפתרונות בנוגע לניהולו של משק-בית משותף, לגידול ילדים ולהבטחת זכויות ורכוש. אך המדינה אינה מעניקה להם את זכויותיהם, לצד החובות שהיא דורשת מהם למלא. כאחוז אחד מכלל התאים המשפחתיים בישראל הם תאים שההורים בהם הם בני אותו המין. גם הם משתייכים למשפחה החדשה, גם הם צריכים למצוא פתרונות יצירתיים שימלאו את החלל שמותירה המדינה בכל הקשור למיסוד הקשר ביניהם.
“זוג או פרט”: משפחה חד-הורית
משפחות חד הוריות מייצגות קרוב לעשרה אחוזים מכלל התאים המשפחתיים בישראל. המשפחה החד-הורית אינה עשויה מיקשה אחת: מצויים בה אלמנים ואלמנות שנותרו לבדם עם ילדים בעל-כורחם; גרושים וגרושות, שחלקם בחרו להיפרד וחלקם נחלצו מגיהנום של אלימות במשפחה; וגם הורים חד-הוריים מתוך בחירה: נשים או גברים שבחרו בהורות ללא בן-זוג. זוהי התופעה המרתקת ביותר במאה הנוכחית, שבה הצורך הקיומי בהישרדות ובהבאת צאצאים לעולם ניצח את כל המוסכמות ואת הנוחות החברתית של הזוגיות.
נעמה היא אם לשני בנים. נעמה היא נכה המרותקת לכיסא גלגלים, שלא הצליחה למצוא לעצמה בן-זוג, בעיקר בשל מצבה הפיזי. אך היא לא ויתרה על ההורות. בסיועו של בנק הזרע, ולאחר שנים של התלבטות, נעמה ניצחה בגבורה את החברה, ואף את איתני הטבע. גם היא זכתה לשמוע את קולו של ילד רך (ועוד אחד) הקורא לה “אמא”. היא יודעת שרק לפני דור או חצי דור לא יכלה לחלום על אפשרות כזאת. נשים כמותה פשוט נמקו וסיימו את חייהן בכאב ובבדידות תהומית. זהו ניצחון חברתי כביר, אולי הגדול שבנצחונות החברה: היכולת להרחיב את מחנה האדם.
הבאנו כאן רק סיפור חלקי של התאים המשפחתיים החדשים. לא התייחסנו למשפחות הלא-יהודיות שמתגוררות בישראל וסובלות לא אחת מקיפוח ומאפליה, למשפחות של עובדים זרים שמשתקעים בארץ ולמשפחות חדשות נוספות שהמדינה מדירה אותן מקרבה ויוצרת ניכור בינה לבינן.
במדינות אחרות בעולם המצב שונה בתכלית. למשל, יש מדינות המאפשרות לאזרחיהן רישום נישואים אזרחיים בלבד, כמו צרפת, שאין בה מניעה לערוך נישואים דתיים אך הם נטולי משמעות מבחינת המדינה. במדינות אחרות – כמו אנגליה, ארצות-הברית, גרמניה ועוד – נהוגה שיטה “מעורבת”, המאפשרת לבני-זוג להירשם כנשואים מתוקף נישואים אזרחיים או נישואים דתיים, ובלבד שהאדם שהשיא אותם מורשה לערוך רישום נישואים מטעם המדינה. אך ישראל מכירה אך ורק בנישואים הדתיים, ללא הסדר שיאפשר רישום של נישואים אזרחיים שתינתן להם גושפנקה של המדינה.
בסופו של דבר, מדובר בגזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה ולכן דינהּ להתבטל. אם היא לא תתבטל, המציאות היא שתוכל לה. בעצם, זה כבר קורה היום.
תיבת נוח של המאה ה-21 פותחת את שעריה בפני כולם. היא נלחמת בנחשולי הטבע במלוא עוזה, ויכולה להם. כשיסתיים המבול והתיבה תפתח את שעריה, ייצאו ממנה כל בני-הזוג וכל המשפחות החדשות, נשים, גברים וטף.
מסגרת
רווק יווני? קבל דו”ח
ביוון האמינו שתפקיד המדינה הוא לעודד נישואים, רומי העתיקה תרמה את הטבעת, ההולנדים התחילו עם הנישואים האזרחיים, אבל הצרפתים נתנו לנו את האהבה.
לבד מהיהדות, שהנחילה לנו יסודות רבים שהם חלק ממנהגי הנישואים המקובלים בישראל עד היום, תרבויות עתיקות נוספות השפיעו אף הן ותרמו את חלקן לדרך שבה מתנהלים הנישואים גם בימינו אלה.
מצרים העתיקה תרמה לנו את תפישת העולם השוויונית. זוהי התרבות הקדומה הראשונה בהיסטוריה שאיפשרה לכל אחד מבני שני המינים לבחור את בן-זוגו באופן שוויוני. הבסיס לזוגיות היה ההסכמה ההדדית: ללא הסכמתם של שני בני-הזוג בדבר רצונם לבנות במשותף זוגיות ומשפחה לא התאפשר קיום הנישואים.
ביוון העתיקה האמינו שתפקיד המדינה לעודד נישואים, עד כדי כך, שמי שנותר ברווקותו הוטל עליו קנס. לפי תפישת עולמם של היוונים בעת העתיקה, למוסד הנישואים יש בין היתר יעדים מדיניים: כדי לצמצם את הפערים בחברה ניתן היה לשדך בני-זוג ממעמדות שונים, ובלבד שלא יישארו בגפם. היוונים האמינו שהיסוד החברתי החשוב ביותר הוא יצירת זוגיות ותא משפחתי.
הרומאים הם אבות ה”תיאוריה של טבעת נישואים”, מסורת כמעט בינלאומית של טבעת אירוסין. מנהג קדום זה מיוחס להם, והסברה היא שמקורו באמונה כי הטבעת העגולה מסמלת את הנצחיות ואין לה התחלה ואין לה סוף; לכן ענידת הטבעת מסמלת, לתפישתם, איחוד נצחי. הרומאים אף האמינו שיש לענוד את הטבעת על האצבע של היד השמאלית, משום שהעורק הראשי שבו זורם הדם ישר אל הלב עובר דרך אצבע זו.
במרכז אירופה ובמערבה העלו את טקס הנישואים לדרגה פולחנית, כמעט לדרגת קדושה, בגלל האמונה כי הקשר בין בעל לאישה הוא בבואה של הקשר בין אדם לכנסייה. לכן, לדעתם, יש ליצור קודם-כול קשר זוגי ולטפח אותו. האמונה בקדושתו של מוסד הנישואים היתה כה איתנה, שהכנסייה הקתולית אסרה על פירוקו.
הצרפתים הם בעלי המונופול הבינלאומי על אהבה. החל מהמאה ה-12 טיפחו הצרפתים את הנכס הזה שנקרא אהבה, ויצרו קשר אמיץ בין אהבה להסדר של נישואים וחיים זוגיים. הצרפתים יצרו סביב הנישואים והאהבה פולחן שלם; בני האצולה הצרפתית, הטרוּבַּדוּרים, הם שעיצבו את תרבות “עלילות האהבה”.
הולנד היתה המדינה הראשונה בעולם שהנהיגה, בשנת 1580, נישואים אזרחיים. ההולנדים נהגו לערוך טקס נישואים בעל מבנה וצורה קבועים, ואף עיגנו אותו בחוק החילוני שלפיו פקיד ממלכתי או מקומי היה מופקד על עריכת הטקס. החובה לערוך טקס נישואים חילוני-אזרחי זה הוטלה לראשונה על המיעוטים הדתיים בהולנד, ובמהלך הזמן היתה לנחלת הכלל.
המאמר נכתב ע”י עו”ד אירית רוזנבלום, מנכ”לית ארגון משפחה חדשה, כשירות לגולשי האתר ולאזרחי המדינה. ארגון משפחה חדשה מסייע ומייעץ בכל ענייני המשפחה ע”י עורכי דין הבקיאים בדיני משפחה, עורכי הדין בעלי ניסיון רב ומסוגלים למצוא פתרון כל עניין וסוגיה בנושא.
משפחה תחת אזהרה / עו”ד אירית רוזנבלום
משהו קורה לזוגיות בישראל, ולמשפחה בכלל. זו לא רק מהפכה של חד-הוריים מקבלי קצבאות וילדים רעבים. מדובר בתופעה בעלת עוצמה הרבה יותר גדולה: דפוסי חיים חדשים שהמימסד עוד לא עיכל אותם.
המהפכה כבר כאן. חלק גדל והולך מהציבור משתתף בה, וזה נראה לו כדבר ה”טבעי” ביותר. יותר ויותר בני-זוג נקשרים זה לזה בזוגיות ללא נישואים – “ידועים בציבור“, בלשון החוק; יש שמעדיפים נישואים אזרחיים (חתונה אזרחית); יש הנקשרים לבני מינם; ורבים מוותרים על הזוגיות המונוגמית ומקימים משפחה חד-הורית.
אין להקל ראש במהפכה הזאת. מודל המשפחה המסורתית, שממסד את הקשר הזוגי באמצעות נישואים, הוא עתיק יומין. דווקא היהדות, וטקס הנישואים העברי הקדום, היא שהנחילה יסודות רבים ממנהגי הנישואים המקובלים בדתות המונותיאיסטיות (על השפעת התרבויות הקדומות האחרות על מוסד הנישואים, ראו מסגרת).
רוב החברות האנושיות נזקקו למערכת של נורמות וחוקים, שיגנו על זכויות הקשורות לרכוש ועל זכויות ההמשכיות המינית. נישואים הם המסגרת החברתית והחוקית להתקשרותם של בני-זוג לשם קיומם של חיי מין קבועים והסדרת החובות והזכויות ההדדיות; מסגרת המעניקה מעמד מוגדר ומוכר לצאצאיהם.
האם הגיע סופה של המשפחה, כפי שהכרנו אותה? האם מוסד הנישואים קורס? ומה קורה במקומות אחרים בעולם?
את התשובות על כל השאלות הללו יש לחפש ב”רעידת האדמה” החברתית שהחלה לפני מאתיים שנה, בתקופת ההשכלה. באותה תקופה חיפש המין האנושי דרך ביטוי ליצירה ולחופש והציב את האדם, את הפרט, במרכז. ההכרה, שאם יהיה טוב לכל אחד מאיתנו יהיה טוב לכולנו, פתחה בפנינו אפשרויות הרבה יותר רחבות לעיצוב גורלנו. זה היה השלב שבו קידש העולם הנאור את הפרט ואת זכויות הפרט. מאז, ובתהליך מואץ, אנחנו עסוקים יותר ויותר בשאלה מה טוב לנו: בוחרים בעצמנו את בן-הזוג, מחליטים כמה זמן נבלה ביחד ובוחרים אם נעשה ביחד – או לבד – ילדים, וכמה. כל אפשרויות הבחירה האלה נתפשות כמובנות מאליהן, ובאמת אנחנו פוגשים יותר ויותר אנשים שבוחרים לחיות יחד בדרכים “לא-מסורתיות”.
ואולם, כשאנחנו מעלים לנגדנו את כל אפשרויות הבחירה, איננו מביאים בחשבון את כוחו של המימסד, זה המתיימר לייצג את ה”מסורת”, זה שיכול לומר לנו: בחרתם לא נכון, או: אסור לכם להיות ביחד. והמימסד הזה הוא כאן, בישראל. והשינוי הוא עדיין בן חורג, שהחוק אינו הכיר בו. התוצאה: יותר ויותר אנשים נשארים מחוץ לגבולות ההסכמה המקובלים.
עד כמה רחבה תופעה זו? הנתונים על אודות התאים המשפחתיים השונים מצביעים על עוצמתה של המהפכה ועל ממדיה. רק 58 אחוז מכלל תאי המשפחה בישראל מייצגים את ה”תא משפחתי קלאסי”, ובו גבר ואישה יהודים, נשואים כדת משה וישראל. יתר התאים חסרים חוליה אחת או יותר מבין החוליות המרכיבות נוסחה זו, ומוּצאות אל מחוץ לקונסנזוס. וזה אומר לסבול מקיפוח או מאפליה, לאבד זכאויות וזכויות שונות ולהרגיש מחוץ למחנה.
החוק בישראל אינו מגדיר מהי משפחה. משום כך מערכת שלמה, המתפקדת ופועלת למען המשפחה – כמו בתי-משפט לענייני משפחה – מתקיימת ללא הגדרה מפורשת וברורה משפחה מהי. כתוצאה מהבלבול הזה, בבתי-המשפט השונים לענייני משפחה מתקבלות לא אחת החלטות משפטיות סותרות. כך, למשל, בית-המשפט למשפחה בתל-אביב סירב לאשר הסכם לחיים משותפים לזוג חד מיני (שתי נשים), בעוד בית-המשפט בבאר-שבע קבע שאין לראות הבדל בין תא משפחתי שמרכיבים אותו בני-זוג מאותו המין לתא משפחתי המורכב מבני-זוג ממינים שונים, אשר חיים כידועים בציבור. אף שמדובר בהלכות משפטיות אין אחדות דעים, אין תפישת עולם אחת ואין חוק אחד.
היה זה דווקא בית-המשפט העליון, שאמר את דברו באשר לזוגיות החדשה או ל”משפחה החדשה”. השופט אהרון ברק, נשיא בית-המשפט העליון, קבע כי “החיים יוצרים מציאות שהמשפט חייב להתמודד עימה: אנו נתקלים במשפחה החד-הורית, ידוע הקשר בין גבר לאישה ללא נישואים אך תוך יצירת תא משפחתי, במסגרת הידוע והידועה בציבור. הקשר ההומוסקסואלי דורש את הכרתנו השיפוטית. אנו נתקלים בתופעה הולכת וגוברת של הנישואים האזרחיים. המשפט ניצב בפני שאלות חדשות שהוא חייב להתמודד עימן. בית-המשפט ניצב בפני מציאות חדשה, הוא חייב לתת לה פתרונות. עם זאת, מציאות חדשה זו בעיקרה אינה מבקשת למוטט את מושג המשפחה, אלא לתת לו מובן חדש”.
דברים אלו יפים ונכונים מאין כמותם, אלא שבמציאות החדשה עדיין לא נמצא פתרון לאלפים ולעשרות אלפים בני-זוג שאינם יכולים להינשא בארץ וליצור ביניהם התקשרות זוגית רשמית שהמדינה תכיר בה. כך פוגעת המדינה בזכויותיהם האזרחיות. מקורו של המצב הזה בהסדרים שמדינת ישראל קיבלה אותם בירושה מן השלטון התורכי העותומאני (ובעקבותיו, מהמנדט הבריטי), ולפיהם ניתנה סמכות ההכרעה העצמאית ב”ענייני המעמד האישי” למימסד הדתי. בפועל, כל אזרח כפוף בענייני הדינים האישיים לדינהּ של הדת או העדה שהוא משתייך אליה, ועניינים אלה נתונים לשיפוטם של בתי-הדין הדתיים של עדתו.
מי הם בני ה”משפחה החדשה” בישראל? היא מונה את כל אלה שלא נישאו באמצעות המימסד הרבני, מבחירה או מכורח (וזה המקום לציין, שכל הסיפורים שיובאו להלן הם סיפורי חיים אמיתיים).
מנועי החיתון
הרבנות אומרת: לא-יהודים
המצב האמור פוגע, כמובן, ברבים מהאזרחים הנחשבים ל”מנועי חיתון” על-פי ההלכה היהודית. הכוונה היא לכל אותם אזרחים שהם חסרי דת, כלומר, דת הוריהם והורי-הוריהם והורי-הורי-הוריהם אינה ידועה. עם קבוצה זו נמנים גם אנשים שהשתייכותם הדתית מוטלת בספק.
כזהו סיפורם של בוריס ונטשה, שהכירו במהלך שירותם הצבאי. שניהם עלו מחבר-המדינות. נטשה נחשבת ליהודייה, ואילו בוריס הוא בן לאב יהודי ולאֵם שאינה יהודייה. בוריס ידע לספר שערב עלייתו ארצה סבל מאנטישמיות בסביבתו הקרובה. כולם ידעו שהוא יהודי, אביו היה חבר בקהילה היהודית במוסקבה ורבים מחבריו היו אסירי ציון. אמו אף היא היתה מקורבת לצעירים היהודים הרדיקליים, וב-1990 החליטו ההורים לעלות לישראל עם שני בניהם, בוריס ואיגור. הבנים התאקלמו בארץ, הצליחו במהירות רבה להיפטר מהמבטא הזר והיו ל”צברים”.
כאשר בוריס הכיר את נטשה הוא ידע שזהו זה, הוא והיא זה שילוב מנצח. הם עברו לגור ביחד, מהר מאוד קבעו מועד לחתונה ומיד ניגשו לרבנות בעירם כדי להירשם לנישואים. בוריס לא חשד כלל שלמרות תרומתו למדינה שהוא כל-כך אוהב, ואחרי שירות בגולני, הישות היהודית אינה רואה בו חלק ממנה והמימסד הרבני אינו רואה בו “לקוח” רצוי. כואב ומושפל, נאלץ בוריס לוותר על רעיון הנישואים הדתיים ולבחור בנישואים אזרחיים בחו”ל.
מי יממן את הוצאות הנישואים בחו”ל: הטיסה, השהות, האיגרות היקרות? נטשה ובוריס בקושי מצליחים לדאוג להוצאותיהם השוטפות: הם סטודנטים, ואין להם אלפי דולרים מיותרים לבילוי בחו”ל. יתר על כן, בוריס שאל את עצמו אם לא תרם די למען המדינה. הנסיונות להעביר את רוע הגזירה ולהוכיח שהוא יותר יהודי מיהודי נעשו מגוחכים בעיניו.
ובכל זאת, בוריס ונטשה רצו למסד את יחסיהם. הם החליטו להפוך את הקערה על פיה ולנצח את השיטה. לכן הם פנו לסוכן נסיעות ורכשו חבילת נופש בקפריסין. בשובם מנכר אחר נישואיהם ערכו בוריס ונטשה טקס אזרחי, הזמינו אורחים, כיבדו ובירכו והרגישו כמו כולם, אך לא ממש. עכשיו נדמה לנו שאנחנו נשואים כמו כולם, אמרו, נדמה לנו שאנחנו יהודים כמו כולם, נדמה לנו שאנחנו אזרחים כמו כולם, אבל זה לא המצב, כי המדינה הפנתה לנו עורף. המדינה נהגה בנו כאילו היינו בניה החורגים, ולעולם לא נבין מדוע.
התוצאה: בוריס ונטשה הקימו משפחה חדשה, משפחה שמראשיתה וגם בהמשך דרכה תהיה קצת אחרת. סיפורם רק ממחיש עד כמה קלה היא הפגיעה בחופש המצפון וההשקפה הדתית, ואף בזכויות האזרח והאדם.
פסולי חיתון
חללים, יבמות, כוהנים וגרושות
הכרזת זכויות-האדם האוניברסלית קובעת, ש”כל איש ואישה שהגיעו לפרקם רשאים לבוא בברית הנישואים ולהקים משפחה, ללא הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת”. ואולם, בישראל רשימה ארוכה של אזרחים שומרי חוק, נאמני הארץ ואוהביה, המשלמים מסים ומשרתים בכוחות הביטחון ובצה”ל, נחשבים כמי שנאסר עליהם להינשא לעולם. אלה הם פסולי חיתון למיניהם שההלכה היהודית לעולם לא תכיר בהם, ועל כן היא מונעת מהם להינשא.
מי הם “פסולי חיתון”? עגונות; “ממזרים”; “ספק-יהודים” הנדרשים להוכיח את יהדותם כתנאי לנישואים; כוהנים שמעוניינים להינשא לגרושות, לאלמנות, לנשים שעברו אונס ולגיורות; נשים הממתינות לחליצה (טקס הפוטר את האישה – ה”יְבָמָה”, שבעלה מת ולא השאיר אחריו בנים – מחובתה להינשא לאשת אחיה); נשים שנאסרו על “בעל” ועל “בועל”; ו”חללים”.
עם פסולי החיתון נמנים גם אושרת ואליעזר, זוג צעיר ויפה שחי יחד כבר ארבע שנים. לאחרונה החליטו השניים לעשות מעשה: הם הודיעו להוריהם שהחליטו להתחתן וביקשו לקבוע מועד לנישואים. אך ברבנות לא ששו לחתן את בני-הזוג; יתרה מזו, סירבו לחתן אותם. אליעזר הוא כוהן ואושרת היא “חללה”, אמרו להם הרבנים. תחילה לא הבינו השניים במה מדובר: הרי שניהם יהודים שנולדו בישראל ומעולם לא יצאו את גבולות הארץ.
התברר שכאשר אמהּ של אושרת ביקשה להינשא לאביה, צל הוטל על יהדותה. זאת, אף על פי שאמה של אושרת, שגדלה באיטליה, נולדה לאם יהודייה. מה עשו הרבנים כדי לסלק את החשש? ביקשו מאמה של אושרת להתגייר. גיור זריז, הבטיחו לה. וכך היה.
מפתיע? בכלל לא. כי כשהסתיים הליך הגיור, ביקשו הוריה של אושרת, שהיו אז כאמור זוג צעיר, לחזור ולהירשם ברבנות. אבל אז נכונה להם הפתעה כפולה: אמנם יהודייה את, אמרו לה, אבל גיורת, ואסורה הנך על בעלך משום היותו כוהן.
אם ידעו שלא תוכל להינשא לבעלה המיועד, מדוע שלחו אותה להתגייר? לרבנים הפתרונים. הוריה של אושרת נישאו בנישואים אזרחיים בחו”ל והביאו לעולם ארבע בנות מוצלחות. אך בעיני הרבנות, הבנות נחשבות ל”חללות”: פרי בטנם של כוהן וגרושה. מה דינם של הילדים, על-פי ההלכה? הבנים אסורים לכהונה (לא נורא), והבנות אינן יכולות להינשא לכוהנים.
וכך, היות שאליעזר הוא כוהן ואושרת היא חללה, הם אינם יכולים להינשא באמצעות הרבנות. מה עושים? נוסעים לחתונה בקפריסין, מפני שאין ברירה אחרת. זוהי ישראל דגם 2004.
“נישואי חוזה”: ידועים בציבור
לא מתחתנים, אבל חיים ביחד
זוגיות אינה חייבת לקבל גושפנקה של נישואים. יותר ויותר זוגות בוחרים לא להתחתן, אלא לחיות יחד ולקיים משק-בית משותף. לפעמים עורך הזוג טקס חגיגי חילוני; יש שזהו טקס דתי שהמימסד הרבני האורתודוקסי בישראל אינו מכיר בו. בשני המקרים אין מדובר בחוזה רשמי, אלא בחלופה אזרחית לדין הדתי.
כיום מקובל יותר ויותר לעגן יחסים כאלה במסגרת של חוזה אזרחי, שנותן ביטוי לתחושת השותפות בין בני-הזוג ומעניק תוקף משפטי-חוזי למערכת היחסים הזוגית. וזאת, אף כי לפי החוק בני-הזוג אינם רשומים כנשואים.
מעניין לציין, שבשנים האחרונות זוכים הידועים בציבור – בסיוע פרשנות משפטית וחוקים מרחיבים – למעמד כמעט שווה, ולעתים למעמד העולה על מעמדם של זוגות שנישאו כדת וכדין. כך, ובהעדר חלופה של נישואים אזרחיים שהחוק מכיר בהם, מתחזקת המערכת האזרחית ומתרבים בה טקסים אזרחיים המכריזים על כריתת חוזה בין ה”ידועים בציבור”, דבר היוצר חלופה ממשית לנישואים האזרחיים.
שניים שהם אחד,זוגות חד-מיניים: מי מכיר בהם?
הקהילה ההומו-לסבית לא נולדה אתמול, אך יצאה מהתיבה – או מה”ארון” – רק בשני העשורים האחרונים. היום יותר ויותר זוגות חד מיניים בוחרים לחיות יחד ללא חשש, ואף להקים משפחה ולהביא לעולם ילדים. אף על פי שהחוק בישראל אינו מכיר רשמית במשפחה החד-מינית, החברה פתוחה יותר כיום למשפחה החדשה מן הסוג הזה.
הזוגות החד-מיניים נזקקים לפתרונות בנוגע לניהולו של משק-בית משותף, לגידול ילדים ולהבטחת זכויות ורכוש. אך המדינה אינה מעניקה להם את זכויותיהם, לצד החובות שהיא דורשת מהם למלא. כאחוז אחד מכלל התאים המשפחתיים בישראל הם תאים שההורים בהם הם בני אותו המין. גם הם משתייכים למשפחה החדשה, גם הם צריכים למצוא פתרונות יצירתיים שימלאו את החלל שמותירה המדינה בכל הקשור למיסוד הקשר ביניהם.
“זוג או פרט”: משפחה חד-הורית
משפחות חד הוריות מייצגות קרוב לעשרה אחוזים מכלל התאים המשפחתיים בישראל. המשפחה החד-הורית אינה עשויה מיקשה אחת: מצויים בה אלמנים ואלמנות שנותרו לבדם עם ילדים בעל-כורחם; גרושים וגרושות, שחלקם בחרו להיפרד וחלקם נחלצו מגיהנום של אלימות במשפחה; וגם הורים חד-הוריים מתוך בחירה: נשים או גברים שבחרו בהורות ללא בן-זוג. זוהי התופעה המרתקת ביותר במאה הנוכחית, שבה הצורך הקיומי בהישרדות ובהבאת צאצאים לעולם ניצח את כל המוסכמות ואת הנוחות החברתית של הזוגיות.
נעמה היא אם לשני בנים. נעמה היא נכה המרותקת לכיסא גלגלים, שלא הצליחה למצוא לעצמה בן-זוג, בעיקר בשל מצבה הפיזי. אך היא לא ויתרה על ההורות. בסיועו של בנק הזרע, ולאחר שנים של התלבטות, נעמה ניצחה בגבורה את החברה, ואף את איתני הטבע. גם היא זכתה לשמוע את קולו של ילד רך (ועוד אחד) הקורא לה “אמא”. היא יודעת שרק לפני דור או חצי דור לא יכלה לחלום על אפשרות כזאת. נשים כמותה פשוט נמקו וסיימו את חייהן בכאב ובבדידות תהומית. זהו ניצחון חברתי כביר, אולי הגדול שבנצחונות החברה: היכולת להרחיב את מחנה האדם.
הבאנו כאן רק סיפור חלקי של התאים המשפחתיים החדשים. לא התייחסנו למשפחות הלא-יהודיות שמתגוררות בישראל וסובלות לא אחת מקיפוח ומאפליה, למשפחות של עובדים זרים שמשתקעים בארץ ולמשפחות חדשות נוספות שהמדינה מדירה אותן מקרבה ויוצרת ניכור בינה לבינן.
במדינות אחרות בעולם המצב שונה בתכלית. למשל, יש מדינות המאפשרות לאזרחיהן רישום נישואים אזרחיים בלבד, כמו צרפת, שאין בה מניעה לערוך נישואים דתיים אך הם נטולי משמעות מבחינת המדינה. במדינות אחרות – כמו אנגליה, ארצות-הברית, גרמניה ועוד – נהוגה שיטה “מעורבת”, המאפשרת לבני-זוג להירשם כנשואים מתוקף נישואים אזרחיים או נישואים דתיים, ובלבד שהאדם שהשיא אותם מורשה לערוך רישום נישואים מטעם המדינה. אך ישראל מכירה אך ורק בנישואים הדתיים, ללא הסדר שיאפשר רישום של נישואים אזרחיים שתינתן להם גושפנקה של המדינה.
בסופו של דבר, מדובר בגזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה ולכן דינהּ להתבטל. אם היא לא תתבטל, המציאות היא שתוכל לה. בעצם, זה כבר קורה היום.
תיבת נוח של המאה ה-21 פותחת את שעריה בפני כולם. היא נלחמת בנחשולי הטבע במלוא עוזה, ויכולה להם. כשיסתיים המבול והתיבה תפתח את שעריה, ייצאו ממנה כל בני-הזוג וכל המשפחות החדשות, נשים, גברים וטף.
מסגרת
רווק יווני? קבל דו”ח
ביוון האמינו שתפקיד המדינה הוא לעודד נישואים, רומי העתיקה תרמה את הטבעת, ההולנדים התחילו עם הנישואים האזרחיים, אבל הצרפתים נתנו לנו את האהבה.
לבד מהיהדות, שהנחילה לנו יסודות רבים שהם חלק ממנהגי הנישואים המקובלים בישראל עד היום, תרבויות עתיקות נוספות השפיעו אף הן ותרמו את חלקן לדרך שבה מתנהלים הנישואים גם בימינו אלה.
מצרים העתיקה תרמה לנו את תפישת העולם השוויונית. זוהי התרבות הקדומה הראשונה בהיסטוריה שאיפשרה לכל אחד מבני שני המינים לבחור את בן-זוגו באופן שוויוני. הבסיס לזוגיות היה ההסכמה ההדדית: ללא הסכמתם של שני בני-הזוג בדבר רצונם לבנות במשותף זוגיות ומשפחה לא התאפשר קיום הנישואים.
ביוון העתיקה האמינו שתפקיד המדינה לעודד נישואים, עד כדי כך, שמי שנותר ברווקותו הוטל עליו קנס. לפי תפישת עולמם של היוונים בעת העתיקה, למוסד הנישואים יש בין היתר יעדים מדיניים: כדי לצמצם את הפערים בחברה ניתן היה לשדך בני-זוג ממעמדות שונים, ובלבד שלא יישארו בגפם. היוונים האמינו שהיסוד החברתי החשוב ביותר הוא יצירת זוגיות ותא משפחתי.
הרומאים הם אבות ה”תיאוריה של טבעת נישואים”, מסורת כמעט בינלאומית של טבעת אירוסין. מנהג קדום זה מיוחס להם, והסברה היא שמקורו באמונה כי הטבעת העגולה מסמלת את הנצחיות ואין לה התחלה ואין לה סוף; לכן ענידת הטבעת מסמלת, לתפישתם, איחוד נצחי. הרומאים אף האמינו שיש לענוד את הטבעת על האצבע של היד השמאלית, משום שהעורק הראשי שבו זורם הדם ישר אל הלב עובר דרך אצבע זו.
במרכז אירופה ובמערבה העלו את טקס הנישואים לדרגה פולחנית, כמעט לדרגת קדושה, בגלל האמונה כי הקשר בין בעל לאישה הוא בבואה של הקשר בין אדם לכנסייה. לכן, לדעתם, יש ליצור קודם-כול קשר זוגי ולטפח אותו. האמונה בקדושתו של מוסד הנישואים היתה כה איתנה, שהכנסייה הקתולית אסרה על פירוקו.
הצרפתים הם בעלי המונופול הבינלאומי על אהבה. החל מהמאה ה-12 טיפחו הצרפתים את הנכס הזה שנקרא אהבה, ויצרו קשר אמיץ בין אהבה להסדר של נישואים וחיים זוגיים. הצרפתים יצרו סביב הנישואים והאהבה פולחן שלם; בני האצולה הצרפתית, הטרוּבַּדוּרים, הם שעיצבו את תרבות “עלילות האהבה”.
הולנד היתה המדינה הראשונה בעולם שהנהיגה, בשנת 1580, נישואים אזרחיים. ההולנדים נהגו לערוך טקס נישואים בעל מבנה וצורה קבועים, ואף עיגנו אותו בחוק החילוני שלפיו פקיד ממלכתי או מקומי היה מופקד על עריכת הטקס. החובה לערוך טקס נישואים חילוני-אזרחי זה הוטלה לראשונה על המיעוטים הדתיים בהולנד, ובמהלך הזמן היתה לנחלת הכלל.
המאמר נכתב ע”י עו”ד אירית רוזנבלום, מנכ”לית ארגון משפחה חדשה, כשירות לגולשי האתר ולאזרחי המדינה. ארגון משפחה חדשה מסייע ומייעץ בכל ענייני המשפחה ע”י עורכי דין הבקיאים בדיני משפחה, עורכי הדין בעלי ניסיון רב ומסוגלים למצוא פתרון כל עניין וסוגיה בנושא.