קח לך אישה. ועוד אחת.
חרם דרבנו גרשום קושר בין כמה איסורים, ביניהם נשיאת יותר מאישה אחת וגירוש אישה בעל כורחה.
תוקף התקנות נקבע לעד סוף האלף העברי, דהיינו שנת 1240, אולם הוסכם לשמור על תוקפן של התקנות עד ימינו. אך ראו זה פלא, בשנת 2006 קם לו בית הדין הרבני שבירושלים ומוציא את התקנות לחופשה.
חוקי מדינת ישראל מתייחסים לריבוי נישואין (ביגמיה) כעבירה פלילית ואף מאיימים במאסר של עד חמש שנים בגין עבירה זו. אך באותה נשימה הם גם מעניקים לבתי הדין הרבניים את הזכות שלא לציית לחוק. החוק בעניין זה מגביל את הסיבות שבתי הדין יכולים לחרוג בגללן – ניתן לשאת אישה שנייה רק אם האישה הראשונה לקתה בנפשה או נעדרת יותר משבע שנים, או שלא הביאה ילדים מהלך עשר שנות נישואין ויותר או שהיא חולה במחלת הנפילה.
כך למשל מוכיח בית הדין הרבני שבירושלים בפסק דין שנכתב לאחרונה כי דייניו נמצאים מעל לחוק. בית הדין נדרש לסוגיה מוכרת: בעל שהוכרז כפושט רגל (ולכן לא יכול לעמוד בתשלום שנקבע בכתובה עליה חתם ביום חתונתו) מעוניין להתגרש, אולם אשתו מסרבת לתת לו גט. לאחר 12 שנות נישואים הבעל מבקש להתחתן עם אישה אחרת ואינו יכול לעשות זאת. זהו מקרה שנוגע בדיוק בדילמה המוסרית שמתייחס אליה רבנו גרשום: לא ניתן לגרש אישה בעל כורחה, שכן גירושין חייבים להתקבל בהסכמתם של שני הצדדים. וכצעד משלים – אין לפתור בעיה שמתעוררת עם בת הזוג בדרך של נישואין לאישה נוספת.
מנגד, אין ספק כי השימוש במתן או קבלת גט כאמצעי לחץ וסחיטה הוא פסול. זכותו של אדם להתגרש, אלא שניצול האיסור לגירושין באופן חד-צדדי פוגע בעיקר באישה. משום שאין לה כל אלטרנטיבה לחיים בזוגיות אחרת היא עלולה להפסיד בכך את כל רכושה ובמידה ותרצה ילדים בעתיד יחשבו לממזרים. חוסר האיזון הזה המותיר את האישה לעיתים במלכודת הנישואין, אינו חל על הגבר היהודי הוא, למרבה ההפתעה (ולמרות הכרזת החרם) יכול גם יכול בתנאים הקבועים בחוק לשאת אישה נוספת על פניה, גם מבלי לגרש את הראשונה, חוסר האיזון הזה הוא בלתי נסבל ואינו מתקבל על הדעת בוודאי שלא במאה ה- 21.
יותר מכל מקוממת אותה “פרשה ירושלמית” , שאיננה מקרה יחיד, בה קבעו הדיינים בנימוקיהם שיש לאפשר לבעל לשאת אישה נוספת על אשתו: “מאחר והבעל המציא מסמך לפיו זרעו הוא תקין דיו לצורך פוריות, אפשר לומר שחזקת החולי מן האישה”. חזקת החולי?! הכוונה לעקרותה של האישה שלא הרתה משך כל אותן שנות נישואין. ישראל 2006 והדיינים ממשיכים: “כך, מאחר והיא מוחזקת לנפלים ושהה הבעל עשר שנים ולא ילדה, יש להתיר לו עקרונית לשאת אישה על אשתו”. בנימוקיו מפנה בית הדין בין היתר ל”אוצר הפוסקים”. אלה משמשים מקור הסמכות הבלעדי לקביעת חייהם של אזרחי ישראל המופקרים על-ידי בית המחוקקים. שכן כנסת ישראל הפקיעה ברשות ועל-פי חוק את הציות לחוק שהיא עצמה חוקקה. אבסורד אמיתי.
לא ניתן להשלים עם המשך הטירוף הרבני השולט בחיינו מלידתנו ועד מותנו, מנישואינו ועד גירושינו. על הממשלה לשים קץ לאבסורד שבהמשך מימון 12 בתי הדין הרבניים הפועלים בארץ שהם בסך הכל שארית מחוקי האימפריה העותומאנית ששלטה באזורינו והם עצמם לא שארו בנפשם כי כוחם ילך ויגבר כל כך. ואם ממשלת ישראל תמשיך להיכנע ללחצים קואליציוניים ולשמור על סטטוס-קוו המאפשר לצד הרבני להפר את הסטטוס-קוו כאוות נפשו תוך הפרה בוטה של חוקי האזרחיים– יהיה על אזרחי המדינה לקחת אחריות כנגד המונופול הכפייתי הרבני. להחרים את פעילותו, לחתום על עצומות נגדו, להגיש בג”צים, לחסום את הכניסה אליו ולהביא להפסקת פעילותו. הגיע הזמן להראות שלא רק שנמאס לנו מהמונופול הרבני, נמאס לנו גם מהכניעה אליו וההתרפסות בפניו!
יש לדלל את מניותיו של הממסד הרבני במסגרת השלטון בישראל, מדובר בממסד הנושך ביסודות הדמוקרטיים של המדינה, פוגע בזכויות האדם ובזכויות הנשים ובאופן אבסורדי יונק וניזון ממשאביו של אותו משטר ממש.
הכותבת היא מנכ”ל ארגון “משפחה חדשה” – הארגון לקידום זכויות המשפחה בישראל.
בתי דין רבניים מאת: עו”ד אירית רוזנבלום
קח לך אישה. ועוד אחת.
חרם דרבנו גרשום קושר בין כמה איסורים, ביניהם נשיאת יותר מאישה אחת וגירוש אישה בעל כורחה.
תוקף התקנות נקבע לעד סוף האלף העברי, דהיינו שנת 1240, אולם הוסכם לשמור על תוקפן של התקנות עד ימינו. אך ראו זה פלא, בשנת 2006 קם לו בית הדין הרבני שבירושלים ומוציא את התקנות לחופשה.
חוקי מדינת ישראל מתייחסים לריבוי נישואין (ביגמיה) כעבירה פלילית ואף מאיימים במאסר של עד חמש שנים בגין עבירה זו. אך באותה נשימה הם גם מעניקים לבתי הדין הרבניים את הזכות שלא לציית לחוק. החוק בעניין זה מגביל את הסיבות שבתי הדין יכולים לחרוג בגללן – ניתן לשאת אישה שנייה רק אם האישה הראשונה לקתה בנפשה או נעדרת יותר משבע שנים, או שלא הביאה ילדים מהלך עשר שנות נישואין ויותר או שהיא חולה במחלת הנפילה.
כך למשל מוכיח בית הדין הרבני שבירושלים בפסק דין שנכתב לאחרונה כי דייניו נמצאים מעל לחוק. בית הדין נדרש לסוגיה מוכרת: בעל שהוכרז כפושט רגל (ולכן לא יכול לעמוד בתשלום שנקבע בכתובה עליה חתם ביום חתונתו) מעוניין להתגרש, אולם אשתו מסרבת לתת לו גט. לאחר 12 שנות נישואים הבעל מבקש להתחתן עם אישה אחרת ואינו יכול לעשות זאת. זהו מקרה שנוגע בדיוק בדילמה המוסרית שמתייחס אליה רבנו גרשום: לא ניתן לגרש אישה בעל כורחה, שכן גירושין חייבים להתקבל בהסכמתם של שני הצדדים. וכצעד משלים – אין לפתור בעיה שמתעוררת עם בת הזוג בדרך של נישואין לאישה נוספת.
מנגד, אין ספק כי השימוש במתן או קבלת גט כאמצעי לחץ וסחיטה הוא פסול. זכותו של אדם להתגרש, אלא שניצול האיסור לגירושין באופן חד-צדדי פוגע בעיקר באישה. משום שאין לה כל אלטרנטיבה לחיים בזוגיות אחרת היא עלולה להפסיד בכך את כל רכושה ובמידה ותרצה ילדים בעתיד יחשבו לממזרים. חוסר האיזון הזה המותיר את האישה לעיתים במלכודת הנישואין, אינו חל על הגבר היהודי הוא, למרבה ההפתעה (ולמרות הכרזת החרם) יכול גם יכול בתנאים הקבועים בחוק לשאת אישה נוספת על פניה, גם מבלי לגרש את הראשונה, חוסר האיזון הזה הוא בלתי נסבל ואינו מתקבל על הדעת בוודאי שלא במאה ה- 21.
יותר מכל מקוממת אותה “פרשה ירושלמית” , שאיננה מקרה יחיד, בה קבעו הדיינים בנימוקיהם שיש לאפשר לבעל לשאת אישה נוספת על אשתו: “מאחר והבעל המציא מסמך לפיו זרעו הוא תקין דיו לצורך פוריות, אפשר לומר שחזקת החולי מן האישה”. חזקת החולי?! הכוונה לעקרותה של האישה שלא הרתה משך כל אותן שנות נישואין. ישראל 2006 והדיינים ממשיכים: “כך, מאחר והיא מוחזקת לנפלים ושהה הבעל עשר שנים ולא ילדה, יש להתיר לו עקרונית לשאת אישה על אשתו”. בנימוקיו מפנה בית הדין בין היתר ל”אוצר הפוסקים”. אלה משמשים מקור הסמכות הבלעדי לקביעת חייהם של אזרחי ישראל המופקרים על-ידי בית המחוקקים. שכן כנסת ישראל הפקיעה ברשות ועל-פי חוק את הציות לחוק שהיא עצמה חוקקה. אבסורד אמיתי.
לא ניתן להשלים עם המשך הטירוף הרבני השולט בחיינו מלידתנו ועד מותנו, מנישואינו ועד גירושינו. על הממשלה לשים קץ לאבסורד שבהמשך מימון 12 בתי הדין הרבניים הפועלים בארץ שהם בסך הכל שארית מחוקי האימפריה העותומאנית ששלטה באזורינו והם עצמם לא שארו בנפשם כי כוחם ילך ויגבר כל כך. ואם ממשלת ישראל תמשיך להיכנע ללחצים קואליציוניים ולשמור על סטטוס-קוו המאפשר לצד הרבני להפר את הסטטוס-קוו כאוות נפשו תוך הפרה בוטה של חוקי האזרחיים– יהיה על אזרחי המדינה לקחת אחריות כנגד המונופול הכפייתי הרבני. להחרים את פעילותו, לחתום על עצומות נגדו, להגיש בג”צים, לחסום את הכניסה אליו ולהביא להפסקת פעילותו. הגיע הזמן להראות שלא רק שנמאס לנו מהמונופול הרבני, נמאס לנו גם מהכניעה אליו וההתרפסות בפניו!
יש לדלל את מניותיו של הממסד הרבני במסגרת השלטון בישראל, מדובר בממסד הנושך ביסודות הדמוקרטיים של המדינה, פוגע בזכויות האדם ובזכויות הנשים ובאופן אבסורדי יונק וניזון ממשאביו של אותו משטר ממש.
הכותבת היא מנכ”ל ארגון “משפחה חדשה” – הארגון לקידום זכויות המשפחה בישראל.