במדינה בה שכרו הממוצע של הגבר גבוה ב-34 אחוז מזה של האישה, נראה שהמשחק אבוד מראש. אלא שסיפורה של המחלוקת בדבר “חזקת הגיל הרך” כלל איננו הסיפור של שכר הגברים או הנשים אלא סיפורם של אנשים, של חברי הכנסת, שהפכו אותנו אזרחי ישראל לקורבנותיהם. 

בתקופה האחרונה במהלך הדיונים בכנסת, היינו עדים לויכוח פומבי בין חברי הכנסת שנטלו חלק פעיל, יזמו והציעו הצעות שונות ומשונות בנושא “חזקת הגיל הרך”, הדיון הציף את השיח אודות מעמדה של האישה בישראל, מצד אחד האישה העובדת, המשתכרת, המשפיעה, המנהיגה ומצד שני זאת שהיא עקרת בית, אם הילדים, המינקת, המבשלת והכובסת, בת המלך שרת הפנים.

לכאורה ויכוח ענייני העוסק בנושאים ברומו של עולם כמו מעמד האישה, טובת הילד ושוויון בין המינים. אומרים שמעמדה של מדינה ומידת נאורותה הוא שיקוף של מעמד הנשים בה, וישראל אף שעשתה כברת דרך לא מבוטלת בנושא זה נותרה עדיין הרחק מאחור בהשוואה למדינות המערב, כי כל עוד שיטת המשפט הנוהגת בה ביחס למעמד האישה במשפחה, נקבעת על פי הדין הדתי, אין סיכוי לקידמה של ממש.

גם אם נדמה היה לנו שבכך באמת עסק הדיון הפרלמנטרי התבדינו הוא אפילו לא התקרב לשם ולא באמת עסק בו. הדיונים בועדה הולידו אי הסכמות בין חברי הכנסת ויצרו שני נוסחים לחוק. חבר הכנסת יואב קיש (ליכוד) הכניס סעיף, המעניק יתרון לגברים, רק על מנת להביא לביטולו של סעיף אחר שהציעה חברת הכנסת שולי מועלם (הבית היהודי). לפי הצעתה של חברת הכנסת מועלם, השופט שידון במחלוקת על המשמורת, יבחן ויתחשב גם ביציבות חיי הילד ובטיפול שהעניק לו כל אחד מההורים בתקופה שקדמה לסכסוך. 

במהלך הדיון התנהל מקח וממכר בין המציעים השונים, זה המתחשב ביציבות הילד וזה המתייחס לאיתנותו הכלכלית של ההורה, אך דומה שטובת הילד כלל לא הייתה שם. מאחורי הקלעים נחשף ויכוח אחר שהתנהל בין אותם חברי הכנסת, אודות מעמדה של אוניברסיטת אריאל וכך נולד ויכוח חדש, שעסק בשאלה מי יכול לרכוש את המוצץ עבור הילד ומי זה שיחזיק לו אותו.

מכאן, קצת קשה היה להימנע, מההשוואה המתבקשת למחזהו של חנוך לוין “סוחרי הגומי” שבו לכאורה אמצעי המניעה הוא הבסיס לקשר שבין הגיבורים. בסופו של המחזה מסתבר שנושא המחזה כלל אינו אמצעי המניעה אלא, אנשים קטנים שאינם מצליחים לתקשר ביניהם רק בגלל התמכרותם לעצמם. הם אינם מוותרים על תדמיתם ולכן נותרים באומללותם.

כך לצערי נראה מצבם של חברי הכנסת, המתגוששים ביניהם על מעמדו של הילד, מעמדה של האם או כפי שהם מנסים להציג לנו זאת כ”טובתו של הילד” אך לא טובה כאן ולא ילד, פשוט אנשים, במקרה זה, חברי כנסת, שאינם מצליחים לתקשר ביניהם רק בגלל התמכרותם לעצמם. הם אינם מוותרים על תדמיתם ובסוף עשויים להותיר דווקא אותנו באומללותנו.

במצב דברים זה, יעשו טוב חברי הכנסת, אם ימשכו ידיהם מכל תיקון לחוק חזקת הגיל הרך ולא יבזו אותנו כך. אף שחזקת הגיל הרך חייבת להתבטל לחלוטין ולאלתר, מהטעם האחד והיחיד שמעמדה של האישה הוא בבואתה של חברה נאורה, ולכן אסור שהדבר יעשה כפי שנעשה. 

הבסיס לטובת הילד הוא הכרה במעמדם השווה של הוריו, ומי מביניהם שייטיב איתו יותר הוא זה שיקבל אותו למשמורתו ללא הבדל דת, גזע, מין ולאום. 

עו”ד אירית רוזנבלום, פילוסופית משפטית היא מייסדת ארגון “משפחה חדשה”