במהפכות המתחוללות בימים אלה במדינות ערב, משחקות הנשים תפקיד חשוב מבעבר. אירית רוזנבלום חושבת כי המפגינות אולי אינן הרוב אך הן משאירות חותם משלהן
בימים אלו מתחוללת מהפכה רבתי בעולם הערבי, בזה אחר זה נפלו כבר שני משטרים חזקים ורודניים, נראה שהשלישי בדרך ויש האומרים כי ירדן, תימן, סוריה וערב הסעודית צפויות להיות הבאות בתור. בין אם ייפלו משטרים נוספים ובין אם לאו, נדמה כי אף שהעולם הערבי ידע הפיכות ותמורות, מהפיכת המאה ה 21 שונה מכל מה שהכרנו עד היום, אחד השינויים הבולטים לעין הצופה מן הצד, הוא בין היתר נוכחותן של הנשים ברחוב.
לראשונה בתולדות המחאה הערבית נצפות גם הנשים כחלק אקטיבי מן המחאה, הפעם, כך נראה, הן לא נשארו בבית. לפני למעלה משנה צפינו במותה הטראגי של המפגינה האירנית נאגא סולטן, שהשתתפה בעצרות המחאה כנגד משטרו של אחמדינג’ד, דמותה ותמונות חייה האחרונות הופצו במערב וזכו לאהדה והזדהות עצומה. ייתכן שהיא נתנה גם השראה לנשות המהפכה הטוניסאיות והמצריות אך עדיין נשאלת השאלה מהי מידת השפעתן של הנשים במהפכה זו ומה יעלה בגורלן לאחר כינון המשטרים החדשים.
המהפיכה באה מהרחוב
אנליסטים מערביים, מנסים לצבוע את המהפכה הערבית שאנו בעיצומה, בצבעים פמיניסטים עזים כשהם ניזונים ממשאלות לב ודיווחים מגמתיים, אך נדמה שקצת מוגזם לראות כך את פני הדברים, ובמהפכה שלפנינו הצבעים הנשיים יותר עדינים. חשוב לזכור כי נוכחותן של הנשים הורגשה ונראתה הפעם, יש האומרים ש-20% מקרב המפגינים היו נשים, הערכות אחרות אף מדברות על 40%, מדובר בנתונים מרשימים בהחלט שלא הכרנו כמותם בעבר .
רעידת האדמה הנוכחית של מהפכות מצרים וטוניסיה שונה מכל מה שקדם לה בכך שהיא באה מן הרחוב. מעולם בתולדות העולם הערבי לא הנהיג הרחוב מהפכה שגרמה לנפילתו של רודן. במהפכה הזו נראה שהנשים הן שותפות-פעילות, חלק מן הרחוב. לפחות ככל שהדבר נוגע למצרים נראה שהמהפכה שהתחוללה שם היא מהפיכת הגבר הרעב והמדוכא כאשר הנשים הן אלו אשר השפיעו מהותית על קול הזעקה.
תרומתן של הנשים במהפכה הנוכחית היא אמנם קטנה במובן הכמותי ביחס לגברים, הן לא הגיעו לעמדות השפעה של ממש ובפועל בסופו של דבר אין הן נכללות בין כובשות השלטון, בינתיים הצבא המצרי, המושתת על טהרת הגברים, הוא השולט.
ועדיין, היכן בכל זאת, ניכרת השפעתן של הנשים במהפכת תוניס ומצרים 2011 ואולי גם בלוב? אפשר לומר שהיא ניכרת בסגנון, אופן התנהלותה של המהפכה והמסרים שהיא הביאה איתה מן הרחוב. המהפכה הזו, מתאפיינת במטבעות לשון וחשיבה הרבה יותר פמיניסטית מכפי שהורגלנו בעבר. הפמיניזם שראשיתו אמנם בעולם המערבי, בשלהי המאה ה-19 בכל זאת זכה להשפיע על העולם כולו. יותר נשים משכילות, יותר נשים עובדות וכבר מזמן יותר נשים משפיעות ומצויות בעמדות מפתח. נדמה כי הניצחון הגדול של הפמיניזם בעידן המודרני הוא חשיפתה של האתיקה החדשה, אתיקה של אכפתיות ודאגה, אתיקה שלא מחייבת להביא אל השיח צחצוחי חרבות והיא נותנת מקום ולגיטימיות גם לרגש. נראה שזו האתיקה שהייתה חלק ממהפכת טוניס ומצרים. כאשר החלשים, הנדכאים זכו להביע את קולם ואת זעמם ולהחליף את השלטון המושחת.
הפסיכולוגית הפמיניסטית האמריקאית פרופ’ קרול גיליגן מאוניברסיטת הארוורד, מעלה לראשונה על סדר היום של השיח הפמיניסטי והשיח בכלל, את חשיבותו של הקול כגורם משמיע ומשפיע. השמעת קול, היא סוג של עימות, נדמה כי זו הפעם הראשונה שהקול של שני המינים אכן עשה את שלו. קול הבוקע מן הגרון הניחר ולא קול תותחים, במהפכת העולם הערבי 2011 יש לקול האנושי האינדיבידואלי מקום, יש מי ששומע אותו ומקשיב לו.
הקול הוא הכלי החדש לביצוע מהפיכות, קול קורא, הוא גישה חדשה לקיום דיאלוג, גישה שלפמיניזם יש זכות ראשונים לגביו וכאשר הוא משמיע קולות של דאגה ואכפתיות הוא כבר פמיניסטי ממש. אז גם אם מספרית לא היו הנשים הרוב המכריע בכיכר א-תחריר, הסגנון הנשי היה שם והאתיקה הנשית של ניהול המאבק והשיח עשתה את דרכה בגדול.
אירית רוזנבלום היא מייסדת ומנכ”לית ארגון “משפחה חדשה”.
פורסם באתר וואלה
רעלה ואגרוף קמוץ – על נשות המהפכה הערבית
קישור חוזר אחד
[…] מצרים, לוב, תימן, בחריין ומרוקו). גם על נשות המהפכה כבר כתבו (גם […]