הבן מת והוריו רוצים להשתמש בזרעו. אלמן מתחתן בשנית, נהרג בתאונה וילדיו מנושים מהצוואה – הטרגדיות של מאבקי הירושה מגמדות לעיתים את המוות עצמו. מדריך למקום שלא רוצים להגיע אליו. עיתון גלובס, מגזין G
מקרה שקרה באמת: לאחר שנים רבות של זוגיות מאושרת, שהביאה לעולם גם שלושה ילדים, מתה אישה ממחלה קשה. כיוון שחייה התנהלו במסלול המקובל, ושום סיבוך לא נראה באופק, גם בעת מחלתה היא לא דאגה לכתוב צוואה. הרי ברור שבעלה ידאג לילדים ובבוא יומו שלו יעבור רכושם במלואו לידיהם. כעבור זמן מה הכיר האלמן מישהי, התאהב בה, קיבל את ברכת ילדיו שרצו לראות את אבא מאושר, והתחתן שנית.
פחות מחצי שנה לאחר מכן הוא נהרג בתאונת דרכים, וכיוון שלא השאיר אחריו צוואה, חצי מהונו ומחצית מדירת המגורים עבורו אליה. שלושת הילדים ניהלו נגדה קרבות קשים בבתי המשפט, אבל החוק היה לצדה. יש להניח כי לו כתב צוואה, היה נוהג אחרת ברכוש שהוא ואשתו המנוחה צברו במהלך למעלה משלושים שנה. אבל הוא, כמו רובנו, לא רצה לחשוב שימות, בוודאי לא כאשר בנה חיים חדשים.
אה, אומר כל מי ששקל אי פעם להכניס לחייו בן זוג שני, אילו היה עושה הסכם ממון, הכל היה בסדר. אומר – וטועה. מעטים יודעים זאת, אבל הסכם ממון קובע מה שייך למי כאשר בני הזוג בחיים; הוא בהחלט אינו מונע את זכותו של בן הזוג הנותר לרשת את זה שמת, ואם אין צוואה, יהיו תקפים חוקי הירושה הרגילים.
בחוקים האלה נתקלו שני גברים שהיו בן זוג במשך שנים רבות, במקרה שנדון ב- 2004 בבית משפט לענייני משפחה. אחד מהם היה רב נכסים, ויום אחד קם והעביר את מלוא זכויותיו בנכסים לטובת בן זוגו. אלא ששנה לאחר מכן בן הזוג מת במפתיע, ללא צוואה. הנותר בחיים פנה וביקש צו יורשה על רכוש הנפטר, שהיה למעשה רכושו שלו, ואילו המדינה, יורשתם של כל חסרי היורשים, אמרה סליחה, מבחינתנו אתה לא בן זוג ולא יורש, והרכוש שלי. בית משפט לענייני משפחה בצפון אישר את העניין, ורק בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה. היועץ המשפטי לממשלה הורה לא לערער על ההחלטה, והיום המדינה מכירה בזוגות בני אותו מין, אבל בן הזוג הנותר בחיים צריך, כמובן, להוכיח שייתה זוגיות ממושכת כדי לקבל מה שמגיע לו.
לא פלא שצוואה מקובלת יותר אצל משפחות מורכבות יותר, ומסקר שערך לפני חודש ארגון “משפחה חדשה” – המוציא בימים אלה “מדריך לזכויות המורש והיורש”, המסביר את נבכי חוקי הירושה – התגלה שבמשפחות חד הוריות, גרושים הנישאים שנית, זוגות חד מיניים ובני זוג החיים בלי לעבור ברבנות, נפוצה עריכת צוואה כמעט כפליים לעומת “משפחות קלסיות”.
תרומת זרע בבקו”ם
ענייני חלוקת הרכוש לאחר המוות היו מקורות למחלוקות וחומר לדרמות משובחות מימים ימימה, אבל היום המשפחות מורכבות יותר, מרובות ילדים מנישואים קודמים ומחוצה להם, כוללות בני זוג שאינם נשואים, לפעמים מאותו המין, לעיתים עם הרבה הורים והורים למחצה, וכן הלאה. בנוסף, ההתקדמות הטכנולוגית הגשימה את האפשרות להוריש את איברי גופו, וגם את הדבר היקר לאדם מכול – את החומר הגנטי שלו – לשימושים עתידיים של זוגתו האלמנה או של אישה שלא הכיר כלל, דרך הוריו המסרבים להיפרד ממנו. או סתם דרך בנק הזרע. גם הרכוש היום מוסבך יותר מבעבר, כולל סוגיות של מיסוי וחובות והתחייבויות עתידיות ותגמולים בעתיד הרחוק.
כל אלה הופכים את סוגיות ירושת הקניין, כולל זה הביולגי, לעניין שרצוי לתת עליו את הדעת בעודך בחיים, כך אומרת עו”ד אירית רוזנבלום, מנכ”לית “משפחה חדשה, המבקשת לבאר בעזרת המדריך החדש את נבכי חוקי הירושה: באילו מקומות הם עמומים ונתנים לפרשנות, מדוע כדאי לכל אחד לכתוב צוואה, ולמה זה גם לא תמיד מונע תסבוכות משפטיות.
בלי ספק, החלק שמעורר את המחלוקת העזה ביותר במדריך הוא זה המטפל בירושה ביולוגית, וליתר דיוק, באפשרות להוליד צאצים לאחר מוות, לעיתים אפילו שנים רבות אחריו. ב- 2002 נהרג החייל קיוון כהן בפעולה בעזה. הוא השאיר להוריו “צואה ביולגית” בעל פה ובה ביקש כי אם יקרה לו משהו, יביאו הוריו צאצאים ממנו לעולם. ההורים הצליחו לגרום לצבא לקצור ממנו זרע בעוד מועד – עד 24 שעות לאחר המוות זה אפשרי – ואז התחילו לנסות לשכנע את מערכת המשפט שיותר להם להשתמש בזרע ולמצוא אישה שתהפוך לאם הילד של בנם המת. בראשית 2007 החליט בית המשפט, בעקבות התביעה התקדימית שהוביל “משפחה חדשה”, לאפשר את ההליך.
הארגון גם פועל להקמת בנק זרע לחיילים, שבו כל חייל ייתן כבר בשרשרת החיול, אם הוא חפץ בכך, כמובן, זרע להקפאה במקרה שבמהלך השירות תיפגע הפוריות שלו או חלילה ילך לעולמו.
כך, מאז 2006 מחזיק “משפחה חדשה” בכספת כמאתיים צוואות ביולוגיות. יש המבקשים שאם יקרה להם דבר מה, בן או בת הזוג יעשו שימוש בחומרי הרבייה שלהם – זרע, ביציות, ביציות מופרות ומוקפאות. יש המקפיעים זרע, ויש המסתפקים בהוראה לקצור זרע מגוויתם המתקררת. “כמעט בכל שבוע”, מספרת רוזנבלום, “פונים אליי אנשים המתקשרים כבר מבית החולים, לאחר שנקבע מות יקירם , ושואלים מה צריך לעשות כדי לשמור זרע. אני מסבירה להם שכדי לקצור זרע אין צורך בצו משפטי, אבל הם יצטרכו צו כזה כשירצו להשתמש בו. יותר ויותר אנשים מודעים לעניין יש לי כרגע שלוש תביעות של הורים המבקשים לעשות שימוש בזרע של בנם המת, ובשנה שעברה ייצגתי שני מקרים של נשים שרצו להורת מזרע בן זוגן”
אצל רבים כל הנושא הזה מעורר תחושת אי נוחות; זרע או ביצית זה לא דירה או מכונית, הם מייצרים אדם חדש, בניגוד לחוקי הטבע, תוך יצירת בעיות אתיות ומשפחתיות.
“אנחנו צריכים להתמודד עם מציאות שהטכנולוגיה מאפשרת, ואולי האתיקה פחות. אני לא אומרת שזה פשוט, לפעמים הילדים נולדים שנים אחרי מות ההורה. המשפט שניהלתי במקרה קיוון כהן המנוח נועד ‘להכניס את העז לחדר’, לעורר תשומת לב שיש סיפור ושצריך להתמודד איתו. ברגע שהטכנולוגיה מאפשרת, מישהו יעשה את זה, אם לא באור אז במחשכים. גם פודקאות עשו הרבה לפני שהיה חוק פונדקאות, רק בחשאי.
“בעיניי, זו שאלה משפטית: האם הזרע הוא קניין או לא, ואם כן, למי הוא שייך? להורים? לבת הזוג? לאדם עצמו? הכל יותר טוב מהמצב הנוכחי, כשהוא שייך למדינה. הנושא לא מעוגן בחוק ונתון לפרשנות של בתי המשפט. אני טוענת שצריך להגדיר אותו כקניין ולהכליל אותו במסגרת חוקי הירושה וההורשה”.
הטענה ש”הילד יוולד בלי אבא” פחות מרעישה כאשר ישנן כל כך הרבה משפחות חד הוריות, או כפי שמעדיפים ב”משפחה חדשה” לכנות נשים שהביאו ילד לעולם ללא אב, “אימהות יחידניות”. גם ילדים שסבא וסבתא מגדלים אותם אינם המצאה של חידושי הטכנולוגיה. זה אולי נראה ש”פעם בימים הטובים, רוב הילדים גדלו עם שני הורים”, אבל בחלקים נרחבים של העולם בעיקר העניים שבהם, זה מעולם לא היה כך. לעיתים הורה אחד, ולעיתים רק הסבתות מגדלות את הילדים. אבל פה מדובר במצב סבוך יותר: ילד שנולד כדי לשמר זכר של אדם שמת, צל של אב, הגדל והולך ככל שהאב מתרחק אל תוך הזמן.
ומה עם הילד שנולד לסיטואציה מאד טעונה? האם טובתו שלו אינה מוזנחת קצת בדרך?
“איש מעולם לא ביקש להיוולד, ואף אחד לא קיבל אפשרות בחירה לסיטואציה שאליה יוולד. אולי כשאנחנו מולידים ילדים במדינת ישראל אנחנו פושעים מוסרית? אולי הילד שאנחנו יולדים ילך לצבא וייהרג? אנחנו מחליטים לא לעסוק בזה, אחרת אולי נחליט שאין לאף אחד זכות להוליד ילדים”.
מה הצוואה הביולוגית הכי מוזרה שיש לך בכספת?
“צוואה של מישהו שכתב, אני רוצה שישתמשו בזרעי, אבל לא אישתי”
נשק ביולוגי – שלומית לן 17.7.08
מקרה שקרה באמת: לאחר שנים רבות של זוגיות מאושרת, שהביאה לעולם גם שלושה ילדים, מתה אישה ממחלה קשה. כיוון שחייה התנהלו במסלול המקובל, ושום סיבוך לא נראה באופק, גם בעת מחלתה היא לא דאגה לכתוב צוואה. הרי ברור שבעלה ידאג לילדים ובבוא יומו שלו יעבור רכושם במלואו לידיהם. כעבור זמן מה הכיר האלמן מישהי, התאהב בה, קיבל את ברכת ילדיו שרצו לראות את אבא מאושר, והתחתן שנית.
פחות מחצי שנה לאחר מכן הוא נהרג בתאונת דרכים, וכיוון שלא השאיר אחריו צוואה, חצי מהונו ומחצית מדירת המגורים עבורו אליה. שלושת הילדים ניהלו נגדה קרבות קשים בבתי המשפט, אבל החוק היה לצדה. יש להניח כי לו כתב צוואה, היה נוהג אחרת ברכוש שהוא ואשתו המנוחה צברו במהלך למעלה משלושים שנה. אבל הוא, כמו רובנו, לא רצה לחשוב שימות, בוודאי לא כאשר בנה חיים חדשים.
אה, אומר כל מי ששקל אי פעם להכניס לחייו בן זוג שני, אילו היה עושה הסכם ממון, הכל היה בסדר. אומר – וטועה. מעטים יודעים זאת, אבל הסכם ממון קובע מה שייך למי כאשר בני הזוג בחיים; הוא בהחלט אינו מונע את זכותו של בן הזוג הנותר לרשת את זה שמת, ואם אין צוואה, יהיו תקפים חוקי הירושה הרגילים.
בחוקים האלה נתקלו שני גברים שהיו בן זוג במשך שנים רבות, במקרה שנדון ב- 2004 בבית משפט לענייני משפחה. אחד מהם היה רב נכסים, ויום אחד קם והעביר את מלוא זכויותיו בנכסים לטובת בן זוגו. אלא ששנה לאחר מכן בן הזוג מת במפתיע, ללא צוואה. הנותר בחיים פנה וביקש צו יורשה על רכוש הנפטר, שהיה למעשה רכושו שלו, ואילו המדינה, יורשתם של כל חסרי היורשים, אמרה סליחה, מבחינתנו אתה לא בן זוג ולא יורש, והרכוש שלי. בית משפט לענייני משפחה בצפון אישר את העניין, ורק בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה. היועץ המשפטי לממשלה הורה לא לערער על ההחלטה, והיום המדינה מכירה בזוגות בני אותו מין, אבל בן הזוג הנותר בחיים צריך, כמובן, להוכיח שייתה זוגיות ממושכת כדי לקבל מה שמגיע לו.
לא פלא שצוואה מקובלת יותר אצל משפחות מורכבות יותר, ומסקר שערך לפני חודש ארגון “משפחה חדשה” – המוציא בימים אלה “מדריך לזכויות המורש והיורש”, המסביר את נבכי חוקי הירושה – התגלה שבמשפחות חד הוריות, גרושים הנישאים שנית, זוגות חד מיניים ובני זוג החיים בלי לעבור ברבנות, נפוצה עריכת צוואה כמעט כפליים לעומת “משפחות קלסיות”.
תרומת זרע בבקו”ם
ענייני חלוקת הרכוש לאחר המוות היו מקורות למחלוקות וחומר לדרמות משובחות מימים ימימה, אבל היום המשפחות מורכבות יותר, מרובות ילדים מנישואים קודמים ומחוצה להם, כוללות בני זוג שאינם נשואים, לפעמים מאותו המין, לעיתים עם הרבה הורים והורים למחצה, וכן הלאה. בנוסף, ההתקדמות הטכנולוגית הגשימה את האפשרות להוריש את איברי גופו, וגם את הדבר היקר לאדם מכול – את החומר הגנטי שלו – לשימושים עתידיים של זוגתו האלמנה או של אישה שלא הכיר כלל, דרך הוריו המסרבים להיפרד ממנו. או סתם דרך בנק הזרע. גם הרכוש היום מוסבך יותר מבעבר, כולל סוגיות של מיסוי וחובות והתחייבויות עתידיות ותגמולים בעתיד הרחוק.
כל אלה הופכים את סוגיות ירושת הקניין, כולל זה הביולגי, לעניין שרצוי לתת עליו את הדעת בעודך בחיים, כך אומרת עו”ד אירית רוזנבלום, מנכ”לית “משפחה חדשה, המבקשת לבאר בעזרת המדריך החדש את נבכי חוקי הירושה: באילו מקומות הם עמומים ונתנים לפרשנות, מדוע כדאי לכל אחד לכתוב צוואה, ולמה זה גם לא תמיד מונע תסבוכות משפטיות.
בלי ספק, החלק שמעורר את המחלוקת העזה ביותר במדריך הוא זה המטפל בירושה ביולוגית, וליתר דיוק, באפשרות להוליד צאצים לאחר מוות, לעיתים אפילו שנים רבות אחריו. ב- 2002 נהרג החייל קיוון כהן בפעולה בעזה. הוא השאיר להוריו “צואה ביולגית” בעל פה ובה ביקש כי אם יקרה לו משהו, יביאו הוריו צאצאים ממנו לעולם. ההורים הצליחו לגרום לצבא לקצור ממנו זרע בעוד מועד – עד 24 שעות לאחר המוות זה אפשרי – ואז התחילו לנסות לשכנע את מערכת המשפט שיותר להם להשתמש בזרע ולמצוא אישה שתהפוך לאם הילד של בנם המת. בראשית 2007 החליט בית המשפט, בעקבות התביעה התקדימית שהוביל “משפחה חדשה”, לאפשר את ההליך.
הארגון גם פועל להקמת בנק זרע לחיילים, שבו כל חייל ייתן כבר בשרשרת החיול, אם הוא חפץ בכך, כמובן, זרע להקפאה במקרה שבמהלך השירות תיפגע הפוריות שלו או חלילה ילך לעולמו.
כך, מאז 2006 מחזיק “משפחה חדשה” בכספת כמאתיים צוואות ביולוגיות. יש המבקשים שאם יקרה להם דבר מה, בן או בת הזוג יעשו שימוש בחומרי הרבייה שלהם – זרע, ביציות, ביציות מופרות ומוקפאות. יש המקפיעים זרע, ויש המסתפקים בהוראה לקצור זרע מגוויתם המתקררת. “כמעט בכל שבוע”, מספרת רוזנבלום, “פונים אליי אנשים המתקשרים כבר מבית החולים, לאחר שנקבע מות יקירם , ושואלים מה צריך לעשות כדי לשמור זרע. אני מסבירה להם שכדי לקצור זרע אין צורך בצו משפטי, אבל הם יצטרכו צו כזה כשירצו להשתמש בו. יותר ויותר אנשים מודעים לעניין יש לי כרגע שלוש תביעות של הורים המבקשים לעשות שימוש בזרע של בנם המת, ובשנה שעברה ייצגתי שני מקרים של נשים שרצו להורת מזרע בן זוגן”
אצל רבים כל הנושא הזה מעורר תחושת אי נוחות; זרע או ביצית זה לא דירה או מכונית, הם מייצרים אדם חדש, בניגוד לחוקי הטבע, תוך יצירת בעיות אתיות ומשפחתיות.
“אנחנו צריכים להתמודד עם מציאות שהטכנולוגיה מאפשרת, ואולי האתיקה פחות. אני לא אומרת שזה פשוט, לפעמים הילדים נולדים שנים אחרי מות ההורה. המשפט שניהלתי במקרה קיוון כהן המנוח נועד ‘להכניס את העז לחדר’, לעורר תשומת לב שיש סיפור ושצריך להתמודד איתו. ברגע שהטכנולוגיה מאפשרת, מישהו יעשה את זה, אם לא באור אז במחשכים. גם פודקאות עשו הרבה לפני שהיה חוק פונדקאות, רק בחשאי.
“בעיניי, זו שאלה משפטית: האם הזרע הוא קניין או לא, ואם כן, למי הוא שייך? להורים? לבת הזוג? לאדם עצמו? הכל יותר טוב מהמצב הנוכחי, כשהוא שייך למדינה. הנושא לא מעוגן בחוק ונתון לפרשנות של בתי המשפט. אני טוענת שצריך להגדיר אותו כקניין ולהכליל אותו במסגרת חוקי הירושה וההורשה”.
הטענה ש”הילד יוולד בלי אבא” פחות מרעישה כאשר ישנן כל כך הרבה משפחות חד הוריות, או כפי שמעדיפים ב”משפחה חדשה” לכנות נשים שהביאו ילד לעולם ללא אב, “אימהות יחידניות”. גם ילדים שסבא וסבתא מגדלים אותם אינם המצאה של חידושי הטכנולוגיה. זה אולי נראה ש”פעם בימים הטובים, רוב הילדים גדלו עם שני הורים”, אבל בחלקים נרחבים של העולם בעיקר העניים שבהם, זה מעולם לא היה כך. לעיתים הורה אחד, ולעיתים רק הסבתות מגדלות את הילדים. אבל פה מדובר במצב סבוך יותר: ילד שנולד כדי לשמר זכר של אדם שמת, צל של אב, הגדל והולך ככל שהאב מתרחק אל תוך הזמן.
ומה עם הילד שנולד לסיטואציה מאד טעונה? האם טובתו שלו אינה מוזנחת קצת בדרך?
“איש מעולם לא ביקש להיוולד, ואף אחד לא קיבל אפשרות בחירה לסיטואציה שאליה יוולד. אולי כשאנחנו מולידים ילדים במדינת ישראל אנחנו פושעים מוסרית? אולי הילד שאנחנו יולדים ילך לצבא וייהרג? אנחנו מחליטים לא לעסוק בזה, אחרת אולי נחליט שאין לאף אחד זכות להוליד ילדים”.
מה הצוואה הביולוגית הכי מוזרה שיש לך בכספת?
“צוואה של מישהו שכתב, אני רוצה שישתמשו בזרעי, אבל לא אישתי”