לאחרונה פסק בית המשפט העליון, לאחר שמאבקים ציבוריים בנושא זה נכשלו במשך שנים, כי על המדינה להכיר בהוצאות עוזרת ומטפלת לצורכי מס. לכולם כבר ברור שחשוב להיות עם הילדים, אבל עכשיו גם המדינה מתחילה להפנים את העובדה שאישה לא מסופקת לא תוכל להיות אם טובה עבור ילדיה.
כמובן שנשים יכולות לבחור להישאר בבית עם ילדיהן, אך הבעיה היא שכשהן בוחרות לצאת לעבוד מתוך הגשמה עצמית ומימוש יכולותיהן – רוב משכורתן מתבזבזת על המטפלת או הצהרון. כמה פעמים שמענו את המשפט “המשכורת שלי בקושי מכסה את עלות המטפלת אז בשביל מה לצאת לעבוד?”. ובכן, מעתה בג”ץ מספק תשובה מנומקת ובהירה: “הנחת היסוד היא כי זכותו של כל אחד מיחידי בני הזוג להגשים את שאיפותיו המקצועיות, את זכותו לממש את רצונו לעסוק בעיסוקו וליצור פרנסה לו ולבני ביתו. השמת ילדים הזקוקים להשגחת מבוגר, נעשית לשם יציאת ההורים לעבודה ולשם ביצוע העבודה”.
אולם שר האוצר ד”ר יובל שטייניץ הוא התגלמות האכזבה לרציונאל של אריסטו לפיו הפילוסופים צריכים לנהל את המדינה. שר האוצר הפילוסופי מוכיח את ההפך: הוא מתנגד נחרצות ליישום החוק בטענה שהתרתו תפתח פתח להתרת הכרה בהוצאות נוספות כגון, הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות ובלבד שימלאו אחר התנאי של “הוצאות לייצור הכנסה” כפי שקבע הבג”צ.
בינתיים מתכוון שטייניץ לנסות למצוא אלטרנטיבות לרעיון והגרועה שבהן היא מתן נקודות זיכוי לנשים. רעיון זה מחזיר אותנו שנים אחורנית למצב בו נשים הן האחראיות היחידות והבלעדיות של הילדים ומנציח את המצב לפיו שכרן נמוך יותר כי הן מקבלות הטבה מן המדינה. זוהי שכבה נוספת בתקרת הזכוכית המשמרת את המירוץ הנצחי אחרי השוואת השכר בין גברים ונשים.
ישראל הינה המדינה בעלת שיעורי המס הגבוהים ביותר מבין המדינות הדמוקרטיות. לכן, עבור הנשים העובדות שלא תמיד יכולות להנות משירותי סבתא זמינה – זוהי בשורה אמיתית. אך האם זו מהפיכה חברתית? לא ממש. כ- 60% מהנשים העובדות אינן מגיעות לרף ההחזר ולכן לא בטוח מה ירוויחו מהעניין.
ובכל זאת, פסיקת בג”ץ יכולה להוות פריצה במעגל האי-שוויון, סדק בתקרת הזכוכית המשוריינת, פתח של תקווה על ידי ניסוח נכון של המצב, בו מוכרת הוצאה ממשק הבית לשם ייצור הכנסה. אלא שהשר שטייניץ ממהר לכבוש מחדש את פיסת השטח המשוחרר משליטת התפיסה הפטריארכלית והשוביניסטית. הלוגיקה של שר האוצר, מעבר להיותה פופוליסטית ובהחלט לא פילוסופית, היא נזק קשה למעמד האישה, שיאלץ את הנשים לחזור למורדות ההר של סיזיפוס ולהסתפק בתקווה שעצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. “עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר” כדברי אלבר קאמי. האמנם?
שטייניץ עסק כפילוסוף באונטולוגיה שהיא תורת ההווייה ובאפיסטמולוגיה שהיא תורת ההכרה. כעת עליו ללמוד את ההווייה הישראלית המורכבת ואת ההכרה במציאות המשתנה.
חוק המטפלות- פילוסופיה בגרוש / עו”ד אירית רוזנבלום
כמובן שנשים יכולות לבחור להישאר בבית עם ילדיהן, אך הבעיה היא שכשהן בוחרות לצאת לעבוד מתוך הגשמה עצמית ומימוש יכולותיהן – רוב משכורתן מתבזבזת על המטפלת או הצהרון. כמה פעמים שמענו את המשפט “המשכורת שלי בקושי מכסה את עלות המטפלת אז בשביל מה לצאת לעבוד?”. ובכן, מעתה בג”ץ מספק תשובה מנומקת ובהירה: “הנחת היסוד היא כי זכותו של כל אחד מיחידי בני הזוג להגשים את שאיפותיו המקצועיות, את זכותו לממש את רצונו לעסוק בעיסוקו וליצור פרנסה לו ולבני ביתו. השמת ילדים הזקוקים להשגחת מבוגר, נעשית לשם יציאת ההורים לעבודה ולשם ביצוע העבודה”.
אולם שר האוצר ד”ר יובל שטייניץ הוא התגלמות האכזבה לרציונאל של אריסטו לפיו הפילוסופים צריכים לנהל את המדינה. שר האוצר הפילוסופי מוכיח את ההפך: הוא מתנגד נחרצות ליישום החוק בטענה שהתרתו תפתח פתח להתרת הכרה בהוצאות נוספות כגון, הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות ובלבד שימלאו אחר התנאי של “הוצאות לייצור הכנסה” כפי שקבע הבג”צ.
בינתיים מתכוון שטייניץ לנסות למצוא אלטרנטיבות לרעיון והגרועה שבהן היא מתן נקודות זיכוי לנשים. רעיון זה מחזיר אותנו שנים אחורנית למצב בו נשים הן האחראיות היחידות והבלעדיות של הילדים ומנציח את המצב לפיו שכרן נמוך יותר כי הן מקבלות הטבה מן המדינה. זוהי שכבה נוספת בתקרת הזכוכית המשמרת את המירוץ הנצחי אחרי השוואת השכר בין גברים ונשים.
ישראל הינה המדינה בעלת שיעורי המס הגבוהים ביותר מבין המדינות הדמוקרטיות. לכן, עבור הנשים העובדות שלא תמיד יכולות להנות משירותי סבתא זמינה – זוהי בשורה אמיתית. אך האם זו מהפיכה חברתית? לא ממש. כ- 60% מהנשים העובדות אינן מגיעות לרף ההחזר ולכן לא בטוח מה ירוויחו מהעניין.
ובכל זאת, פסיקת בג”ץ יכולה להוות פריצה במעגל האי-שוויון, סדק בתקרת הזכוכית המשוריינת, פתח של תקווה על ידי ניסוח נכון של המצב, בו מוכרת הוצאה ממשק הבית לשם ייצור הכנסה. אלא שהשר שטייניץ ממהר לכבוש מחדש את פיסת השטח המשוחרר משליטת התפיסה הפטריארכלית והשוביניסטית. הלוגיקה של שר האוצר, מעבר להיותה פופוליסטית ובהחלט לא פילוסופית, היא נזק קשה למעמד האישה, שיאלץ את הנשים לחזור למורדות ההר של סיזיפוס ולהסתפק בתקווה שעצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. “עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר” כדברי אלבר קאמי. האמנם?
שטייניץ עסק כפילוסוף באונטולוגיה שהיא תורת ההווייה ובאפיסטמולוגיה שהיא תורת ההכרה. כעת עליו ללמוד את ההווייה הישראלית המורכבת ואת ההכרה במציאות המשתנה.