מה גורם לאמא שאיבדה ילד להתחיל, כבר תוך כדי האבל הכבד של השנה הראשונה, לחפש אישה שתהרה מזרע בנה? ומה גורם לאמא אחרת לרצות להרות ילד נוסף, מיד אחרי אובדן דומה? טיפולי פוריות בצל השכול
אירית רוזנבלום, מנכ”ל ‘משפחה חדשה’, המייצגת את ח’, בבית המשפט, אומרת כי יש תקדימים לשימוש בזרע חיילים שנפלו. ארגון ‘משפחה חדשה’ מוביל פרויקט שלם שנקרא “צוואה ביולוגית”, שעוסק בדיוק בנושא הזה.
“מה שמנחה אותי הוא הצורך להגשים את הצוואה של הבן שלי”, אומרת ח’, שאיבדה את בנה במהלך שירות צבאי והחליטה להשתמש בזרע שלו כדי שייוולד לו ילד לאחר מותו.
את בעלה איבדה ח’ כשהייתה אמא צעירה לתינוק בן שנה ושלושה חודשים. 18 שנים אחר כך, היא שכלה גם את בנה שהיה בעיצומו של שירות צבאי בחיל השריון. “אני לא יכולה להשלים עם הרעיון שהוא ואבא שלו נעלמו בלי להשאיר דבר אחריהם, אפילו לא חלומות. וזה היה החלום שלו. אני מרגישה שאם הוא לא יכול היה, אני חייבת את זה למענו, כמו גם למען עצמי”.
צוואה ביולוגית
ח’ אומרת בגילוי לב שהחיים במשפחה המורכבת מאמא ובן היו חוויה מאחדת ומחזקת. “הבן שלי תמיד רצה משפחה גדולה יותר. הוא תמיד רצה אחים. כשהיה בערך בן 15 ראה לראשונה כתבה על פריצת דרך מדעית בנוגע להפריות ושימוש בזרע מהמת. נרעש הוא הביא לי את הידיעה מהעיתון ואמר: “חבל שהמדע לא היה מפותח כל כך כשאבא נהרג. יכלו להיות לי אחים”.
“מאותו רגע התעניין בנושא ועקב אחרי הצעות החוק שהוגשו בעניין. חצי שנה לפני שנהרג הוא גזר כתבה נוספת מהעיתון על יוזמה להקמת בנק זרע ללוחמי צה”ל. התבדחנו על זה בקול. חצי שנה אחר כך, ביום שבת, נובמבר 2005, 4 שעות אחרי מותו, מצאתי את עצמי מתרוצצת אחרי עורכי דין שיגישו עבורי את הבקשה לשאיבת זרע מבני המת. היה לי ברור שזה מה שאני הולכת לעשות”.
המקרה של ח’ נדון בימים אלה בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע. ח’ מצאה מועמדת להפריה שהייתה ידידה של בנה, אך טרם ניתנה הכרעת השופטים בנוגע להיתר השימוש בזרע. אירית רוזנבלום, מנכ”ל ‘משפחה חדשה’, המייצגת את ח’ בבית המשפט יחד עם עו”ד גלפנד, אומרת כי יש תקדימים לשימוש בזרע חיילים שנפלו. ארגון ‘משפחה חדשה’ מוביל פרויקט שלם שנקרא “צוואה ביולוגית”, שעוסק בדיוק בנושא הזה.
השכול מעורר הולדה מחדש
ד”ר רבקה רייכר-עתיר, מנהלת מערך פסיכולוגיה במרכז רפואי רבין, חקרה קבוצה של אמהות שכולות שפנו לטיפולי הפריה בעקבות אובדן ילדיהם. “מדובר בקבוצה של הורים שהשלימו כבר את תכניות ההולדה שלהם והשכול עורר אותם לחזור לתכנית הולדה מחדש”, היא מסבירה. המחקר שנערך לפני כתשע שנים, מסתמך על ראיונות עומק שערכה הד”ר עם הנשים שהגיעו לטיפול.
מהמחקר שלה עולה כי רוב הנשים שפנו לטיפולי פריון לאחר האובדן, עשו זאת במהלך שנת האבל הראשונה. “לא יכולנו להתייחס למרחק הזמן הפסיכולוגי, כלומר לבחירה של אותן אמהות להיכנס לטיפולים בסמוך לאובדן מאחר והמשתנה הביולוגי שיחק כאן תפקיד משמעותי. רוב הנשים עברו את גיל ארבעים והיה ברור שהשעון מתקתק. כל ניסיון לדחייה, יכול היה להותיר את האישה עם תחושת החמצה כואבת”.
כמו במקרה שפותח את הכתבה, מהמחקר של ד”ר רייכר-עתיר עולה בבירור הקישור המודע והמכוון בין מוות לחיים. “הדואליות הזו קיבלה ביטוי משמעותי בהחלטתן של כל הנשים שסיפרו שהחלטה להרות שוב ולהיכנס למעגל הפריון, צמחה בסמוך מאוד לאובדן כתחושה אינסטינקטיבית. ולדואליות של חיים ומוות ניתן ביטוי התנהגותי בצורת הפניה לטיפולי הפוריות, ומודעות גדולה מאוד לתהליך ולמצב שבו הן נמצאות. הן התייחסו בצורה רציונאלית לאינסטינקט המובן שבמקום שבו מתחולל מוות נולד הדחף לעורר חיים”, מסבירה ד”ר רייכר-עתיר.
ח’ אומרת שהיא מונעת היום מתוך הצוואה הבלתי כתובה של בנה. “מתוך הצורך שלו במשפחה גדולה כל ימי ילדותו, מתוך החלום שלי שיהיו לי נכדים. המוטיבציה היא לא טראגית, אלא מוטיבציה של קיום החיים”.
הריון עם תפקיד שיקומי
ד”ר רייכר-עתיר, מספרת שאלה רוב התשובות שעלו במחקר שלה: “ילד שמולידים אחרי מותו של ילד אחר אינו גלעד או סוג של הנצחה. האמהות שהתראיינו אמרו שהן יודעות שייוולד להן ילד אחר לחלוטין. הן לא גילו כוונה לשמור את חפצי הילד שמת עבור הילד שיהיה להן, למשל. הן לא עסקו ביצירת תחליף. הן עסקו בלחולל חיים חדשים והטיפולים היו בשבילן אמצעי”.
היא מוסיפה שלהריון שמגיע בעקבות השכול יש תפקיד שיקומי, “אבל זה לא השיקום שמומלץ ומתאים לכל אחד ואחת. שיקום מאובדן, מכל סוג שהוא, הוא תהליך אישי ומה שנראה רלוונטי לפלוני יראה כאבסורד לאלמוני, אבל אם שניהם חזרו לתפקוד אופטימלי, דומה ואפילו טוב יותר ביחס לתקופה שלפני האובדן, הרי שהם השלימו את תהליך השיקום”. בכל מקרה היא ממליצה לבני זוג ששכלו ילד, לדבר עם גורם פסיכולוגי ולא להשאיר את ההתייעצות והדרך להחלטה בד’ אמות הזוג בלבד.
“אני יודעת שזה נשמע נורא. גם אותי זה מצמרר, אבל זה לא שאמרתי חס וחלילה, שיהיה לרזרווה, שמהברוטו ישאר נטו. זה בא מהאינסטינקט, נבע מהאימה. הפחד לשלומו של גוני גרם לרצות להיאחז במשהו חיובי”, כך סיפרה אם שהרתה באופן ספונטני כשבנה התגייס לטירונות בצנחנים, כותבת ד”ר רייכר-עתיר במחקרה. “אצל אישה זו נחווה איום קיומי כאימה שמא בנה ימות, כשלמעשה היא החלה בתהליך המכונה “שכול-מוטרם”. אנחנו חשופים לאימה שאנחנו עלולים לשכול ילדים ובגלל זה חלקנו מולידים, אולי, יותר”.
ח’ מסכמת ואומרת ש”במדינה שיש בה כל כך הרבה שכול, משהו צריך לאזן את זה. כל כך הרבה צעירים מוצאים את מותם במלחמה, בתאונות, בפיגועים. אנשים לא מודעים לאופציה הזו. אם המקרה שלי יקדם במשהו אמהות אחרות ויחסוך להן חלק מהצער, הרי שעשיתי עוד משהו”.
ליצור חיים, במקום של מוות / מאת גלית לוי YNET
מה גורם לאמא שאיבדה ילד להתחיל, כבר תוך כדי האבל הכבד של השנה הראשונה, לחפש אישה שתהרה מזרע בנה? ומה גורם לאמא אחרת לרצות להרות ילד נוסף, מיד אחרי אובדן דומה? טיפולי פוריות בצל השכול
אירית רוזנבלום, מנכ”ל ‘משפחה חדשה’, המייצגת את ח’, בבית המשפט, אומרת כי יש תקדימים לשימוש בזרע חיילים שנפלו. ארגון ‘משפחה חדשה’ מוביל פרויקט שלם שנקרא “צוואה ביולוגית”, שעוסק בדיוק בנושא הזה.
“מה שמנחה אותי הוא הצורך להגשים את הצוואה של הבן שלי”, אומרת ח’, שאיבדה את בנה במהלך שירות צבאי והחליטה להשתמש בזרע שלו כדי שייוולד לו ילד לאחר מותו.
את בעלה איבדה ח’ כשהייתה אמא צעירה לתינוק בן שנה ושלושה חודשים. 18 שנים אחר כך, היא שכלה גם את בנה שהיה בעיצומו של שירות צבאי בחיל השריון. “אני לא יכולה להשלים עם הרעיון שהוא ואבא שלו נעלמו בלי להשאיר דבר אחריהם, אפילו לא חלומות. וזה היה החלום שלו. אני מרגישה שאם הוא לא יכול היה, אני חייבת את זה למענו, כמו גם למען עצמי”.
צוואה ביולוגית
ח’ אומרת בגילוי לב שהחיים במשפחה המורכבת מאמא ובן היו חוויה מאחדת ומחזקת. “הבן שלי תמיד רצה משפחה גדולה יותר. הוא תמיד רצה אחים. כשהיה בערך בן 15 ראה לראשונה כתבה על פריצת דרך מדעית בנוגע להפריות ושימוש בזרע מהמת. נרעש הוא הביא לי את הידיעה מהעיתון ואמר: “חבל שהמדע לא היה מפותח כל כך כשאבא נהרג. יכלו להיות לי אחים”.
“מאותו רגע התעניין בנושא ועקב אחרי הצעות החוק שהוגשו בעניין. חצי שנה לפני שנהרג הוא גזר כתבה נוספת מהעיתון על יוזמה להקמת בנק זרע ללוחמי צה”ל. התבדחנו על זה בקול. חצי שנה אחר כך, ביום שבת, נובמבר 2005, 4 שעות אחרי מותו, מצאתי את עצמי מתרוצצת אחרי עורכי דין שיגישו עבורי את הבקשה לשאיבת זרע מבני המת. היה לי ברור שזה מה שאני הולכת לעשות”.
המקרה של ח’ נדון בימים אלה בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע. ח’ מצאה מועמדת להפריה שהייתה ידידה של בנה, אך טרם ניתנה הכרעת השופטים בנוגע להיתר השימוש בזרע. אירית רוזנבלום, מנכ”ל ‘משפחה חדשה’, המייצגת את ח’ בבית המשפט יחד עם עו”ד גלפנד, אומרת כי יש תקדימים לשימוש בזרע חיילים שנפלו. ארגון ‘משפחה חדשה’ מוביל פרויקט שלם שנקרא “צוואה ביולוגית”, שעוסק בדיוק בנושא הזה.
השכול מעורר הולדה מחדש
ד”ר רבקה רייכר-עתיר, מנהלת מערך פסיכולוגיה במרכז רפואי רבין, חקרה קבוצה של אמהות שכולות שפנו לטיפולי הפריה בעקבות אובדן ילדיהם. “מדובר בקבוצה של הורים שהשלימו כבר את תכניות ההולדה שלהם והשכול עורר אותם לחזור לתכנית הולדה מחדש”, היא מסבירה. המחקר שנערך לפני כתשע שנים, מסתמך על ראיונות עומק שערכה הד”ר עם הנשים שהגיעו לטיפול.
מהמחקר שלה עולה כי רוב הנשים שפנו לטיפולי פריון לאחר האובדן, עשו זאת במהלך שנת האבל הראשונה. “לא יכולנו להתייחס למרחק הזמן הפסיכולוגי, כלומר לבחירה של אותן אמהות להיכנס לטיפולים בסמוך לאובדן מאחר והמשתנה הביולוגי שיחק כאן תפקיד משמעותי. רוב הנשים עברו את גיל ארבעים והיה ברור שהשעון מתקתק. כל ניסיון לדחייה, יכול היה להותיר את האישה עם תחושת החמצה כואבת”.
כמו במקרה שפותח את הכתבה, מהמחקר של ד”ר רייכר-עתיר עולה בבירור הקישור המודע והמכוון בין מוות לחיים. “הדואליות הזו קיבלה ביטוי משמעותי בהחלטתן של כל הנשים שסיפרו שהחלטה להרות שוב ולהיכנס למעגל הפריון, צמחה בסמוך מאוד לאובדן כתחושה אינסטינקטיבית. ולדואליות של חיים ומוות ניתן ביטוי התנהגותי בצורת הפניה לטיפולי הפוריות, ומודעות גדולה מאוד לתהליך ולמצב שבו הן נמצאות. הן התייחסו בצורה רציונאלית לאינסטינקט המובן שבמקום שבו מתחולל מוות נולד הדחף לעורר חיים”, מסבירה ד”ר רייכר-עתיר.
ח’ אומרת שהיא מונעת היום מתוך הצוואה הבלתי כתובה של בנה. “מתוך הצורך שלו במשפחה גדולה כל ימי ילדותו, מתוך החלום שלי שיהיו לי נכדים. המוטיבציה היא לא טראגית, אלא מוטיבציה של קיום החיים”.
הריון עם תפקיד שיקומי
ד”ר רייכר-עתיר, מספרת שאלה רוב התשובות שעלו במחקר שלה: “ילד שמולידים אחרי מותו של ילד אחר אינו גלעד או סוג של הנצחה. האמהות שהתראיינו אמרו שהן יודעות שייוולד להן ילד אחר לחלוטין. הן לא גילו כוונה לשמור את חפצי הילד שמת עבור הילד שיהיה להן, למשל. הן לא עסקו ביצירת תחליף. הן עסקו בלחולל חיים חדשים והטיפולים היו בשבילן אמצעי”.
היא מוסיפה שלהריון שמגיע בעקבות השכול יש תפקיד שיקומי, “אבל זה לא השיקום שמומלץ ומתאים לכל אחד ואחת. שיקום מאובדן, מכל סוג שהוא, הוא תהליך אישי ומה שנראה רלוונטי לפלוני יראה כאבסורד לאלמוני, אבל אם שניהם חזרו לתפקוד אופטימלי, דומה ואפילו טוב יותר ביחס לתקופה שלפני האובדן, הרי שהם השלימו את תהליך השיקום”. בכל מקרה היא ממליצה לבני זוג ששכלו ילד, לדבר עם גורם פסיכולוגי ולא להשאיר את ההתייעצות והדרך להחלטה בד’ אמות הזוג בלבד.
“אני יודעת שזה נשמע נורא. גם אותי זה מצמרר, אבל זה לא שאמרתי חס וחלילה, שיהיה לרזרווה, שמהברוטו ישאר נטו. זה בא מהאינסטינקט, נבע מהאימה. הפחד לשלומו של גוני גרם לרצות להיאחז במשהו חיובי”, כך סיפרה אם שהרתה באופן ספונטני כשבנה התגייס לטירונות בצנחנים, כותבת ד”ר רייכר-עתיר במחקרה. “אצל אישה זו נחווה איום קיומי כאימה שמא בנה ימות, כשלמעשה היא החלה בתהליך המכונה “שכול-מוטרם”. אנחנו חשופים לאימה שאנחנו עלולים לשכול ילדים ובגלל זה חלקנו מולידים, אולי, יותר”.
ח’ מסכמת ואומרת ש”במדינה שיש בה כל כך הרבה שכול, משהו צריך לאזן את זה. כל כך הרבה צעירים מוצאים את מותם במלחמה, בתאונות, בפיגועים. אנשים לא מודעים לאופציה הזו. אם המקרה שלי יקדם במשהו אמהות אחרות ויחסוך להן חלק מהצער, הרי שעשיתי עוד משהו”.