כל אלה היו ועודם מאפייניה של המשפחה החילונית, אשר לא קושרת בהכרח את הזוגיות למוסד הנישואין, אינה חוששת יותר מדי מפני גירושין, מביאה פחות ילדים לעולם ומקפידה יותר ויותר על רמת חיים גבוהה. החילוניות היא בבואתה של המהפיכה המשפחתית, המשפחה החדשה המודרנית, המקדשת את הקשר הזוגי וההורי על פני הקשר הנוצר על בסיס רישום הלכתי. באותה מידה ובאותה כרונולוגיה ניהל הציבור היהודי החילוני את המהפיכה הציונית, אשר הביאה אותנו ארצה, בכוחות אנושיים ולא בחסדי שמיים. כלומר עד לעידן הציוני הייתה שבוייה היהדות באמונה כי רק המשיח, יגאל אותנו ויביאנו ארצה.
והנה תוך 55 שנה בתהליך מואץ, הולך ומתנתק הקשר החילוני בין משפחה ומדינה ואת מקומו שבה ותופשת התפישה הדתית. הדתיות הלאומית היא הנביאה החדשה של הציונות. המשפחה הדתית מתיישבת ביהודה שומרון וחבל עזה, בונה יישובי חומה ומגדל, בדמות קראוונים, מביאה עשרות צאצאים לעולם כדי להנציח את היישות הציונית כאן. המשפחה הדתית לאומית נלחמת באויב הדמוגרפי, ממלאת את שורות הגדודים הקרביים ומונעת מתוך שליחות ואידיאולוגיה פנאטית. איך זה קרה שתוך זמן קצר כל כך, אוכלוסייה שלמה, המהווה את הרוב מוותרת על המפעל הציוני ומחפשת מנוחה מהמירוץ האידיאולוגי האמנם זה כך?
ובכן לא ולא, אני באופן אישי מאמינה, כי הציבור החילוני בישראל המבקש לחיות את חייו בשקט ב”נורמליות” הוא הרבה יותר נורמאלי, אלא שהוא מאד עייף, מהפרחת השממה ובניית הארץ, הוא מבקש להגיע לנחלה.
מלחמה, היא מונח שנוא על המשפחה החדשה, המשפחה החדשה מחפשת מרחבים ובחירות ושאיפות להתפתח, מלחמה וכל מלחמה בעולם, מאז ומעולם הייתה מנת חלקם של אנשי אמונה ודת. אנשים שביקשו להשליט את דתם על אחרים ואנשים שביקשו לשמר את דתם מפני אחרים. תמיד על בסיס דתי. אז אולי נעצור לרגע ונשאל עצמנו איך נגאל מהמלחמה הזו, איך אפשר להפסיק אותה, איך יכולה התבונה להשתלט על הפנאטיות?!.
התשובה היא ברורה הרוב החילוני חייב לקום, הרוב החילוני משני צידי המתרס, אותו רוב שהצליח להוביל את המהפיכה המשפחתית, הנוגעת לכל אחד מאיתנו וליהחלץ ממוסרותיה של הדת בבחירה החופשית שלנו להקים משפחה. הרוב שיודע כבר, כי הדרך אל החופש והקידמה מתנהלת ללא מלחמות עקובות מדם, ללא ויכוחים דתיים, אלא מתוך בחירה חופשית לבחור לעצמנו מה טוב לנו ובעיקר מי טוב לנו זהו הרוב שיכריע בסופו של דבר, כי כדי לעצור את הטירוף הזה, צריך להפריד לא רק את הדת מהמדינה אלא גם את הדת מהמשפחה.
נפריד את הדת מהמשפחה ונביא שלום עלינו
והנה תוך 55 שנה בתהליך מואץ, הולך ומתנתק הקשר החילוני בין משפחה ומדינה ואת מקומו שבה ותופשת התפישה הדתית. הדתיות הלאומית היא הנביאה החדשה של הציונות. המשפחה הדתית מתיישבת ביהודה שומרון וחבל עזה, בונה יישובי חומה ומגדל, בדמות קראוונים, מביאה עשרות צאצאים לעולם כדי להנציח את היישות הציונית כאן. המשפחה הדתית לאומית נלחמת באויב הדמוגרפי, ממלאת את שורות הגדודים הקרביים ומונעת מתוך שליחות ואידיאולוגיה פנאטית. איך זה קרה שתוך זמן קצר כל כך, אוכלוסייה שלמה, המהווה את הרוב מוותרת על המפעל הציוני ומחפשת מנוחה מהמירוץ האידיאולוגי האמנם זה כך?
ובכן לא ולא, אני באופן אישי מאמינה, כי הציבור החילוני בישראל המבקש לחיות את חייו בשקט ב”נורמליות” הוא הרבה יותר נורמאלי, אלא שהוא מאד עייף, מהפרחת השממה ובניית הארץ, הוא מבקש להגיע לנחלה.
מלחמה, היא מונח שנוא על המשפחה החדשה, המשפחה החדשה מחפשת מרחבים ובחירות ושאיפות להתפתח, מלחמה וכל מלחמה בעולם, מאז ומעולם הייתה מנת חלקם של אנשי אמונה ודת. אנשים שביקשו להשליט את דתם על אחרים ואנשים שביקשו לשמר את דתם מפני אחרים. תמיד על בסיס דתי. אז אולי נעצור לרגע ונשאל עצמנו איך נגאל מהמלחמה הזו, איך אפשר להפסיק אותה, איך יכולה התבונה להשתלט על הפנאטיות?!.
התשובה היא ברורה הרוב החילוני חייב לקום, הרוב החילוני משני צידי המתרס, אותו רוב שהצליח להוביל את המהפיכה המשפחתית, הנוגעת לכל אחד מאיתנו וליהחלץ ממוסרותיה של הדת בבחירה החופשית שלנו להקים משפחה. הרוב שיודע כבר, כי הדרך אל החופש והקידמה מתנהלת ללא מלחמות עקובות מדם, ללא ויכוחים דתיים, אלא מתוך בחירה חופשית לבחור לעצמנו מה טוב לנו ובעיקר מי טוב לנו זהו הרוב שיכריע בסופו של דבר, כי כדי לעצור את הטירוף הזה, צריך להפריד לא רק את הדת מהמדינה אלא גם את הדת מהמשפחה.