מהפך: מעתה ה"כתובה" היא התחייבות כספית מוגבלת
עו”ד אירית רוזנבלום סבורה, כי החלטת בית הדין הרבני להגביל את סכום הכתובה היא החלטה דרמטית מאוד וטובה לנשים. לדבריה, זוהי החלטה שוויונית במיוחד, אשר לראשונה מכירה במציאות חברתית עכשווית.
פורסם ב 20/9/07 בעיתון הארץ-“דה מרקר”
החלטת בית הדין הרבני הגדול, להגביל את סכום הכתובה בה מתחייב גבר הנישא לאישה ברבנות, היא החלטה דרמטית על אף שבאה באיחור של כמה מאות שנים. חשיבותה היא קודם כל רעיונית, לראשונה זה שנים מכיר בית הדין הרבני במציאות חברתית עכשווית ועושה מעשה של שינוי.
סכום כתובה לא הגיוני
לא רבים מן הנישאים כדת משה וישראל מודעים לכך כי הסכום עליו מתחייב הבעל במקרה של גירושין מחייב אותו לכל דבר ועניין ואישה יכולה לתבוע אותו בעת הגירושין. בעלים לא מעטים נוהגים להתחייב בכתובה על סכומי עתק והם עושים כן בעיקר מטעמים של התרברבות המעידים על חוסר רצינות ומניעים חיצוניים. הכול טוב ויפה עד שיחסי בני הזוג עולים על שרטון ואז מוצאים עצמם אותם בעלים נתבעים לשלם את מלוא סכום הכתובה. רק לאחרונה פסק בית המשפט העליון שאין להיעתר לתביעת אישה את כתובתה, מאחר והיו אלה נישואיה השניים וסכום הכתובה לה התחייב הבעל היה בלתי הגיוני בעליל, משום שכוונתו האמיתית, כך הובהר בהסכם ממון שנערך ביניהם, הייתה לתגמל אותה בדרך אחרת.
החלטה דרמטית
בעיניי, מדובר בהחלטה הרבה יותר דרמטית במובן הרעיוני שלה מאשר בהיבט המעשי, שכן בדרך כלל בני זוג המצויים בהליכי גירושין מגיעים בסופו של דבר להסדר ממוני של איזון משאבים ביניהם, על פי חוק יחסי ממון וחולקים בשווה את רכושם המשותף. במסגרת אותו הסכם וכמעט כדבר שבשגרה האישה מוותרת על סכום הכתובה לו התחייב הבעל בקידושיהם והם מגיעים להבנות באשר לכל ענייני הממון שביניהם. בשנים האחרונות דווקא התעוררה הדרישה למימוש כספי ההתחייבות על פי הכתובה והפסיקו להתייחס אליה כאל מסמך חסר ערך שנועד לשם ההצגה בלבד.
כלומר, הרעיון הסוציאלי המקורי של הכתובה בעולם בו הנשים לא התפרנסו בעצמן והיו סמוכות על שולחן הבעלים, הפך להיות אבן שואבת ולא תמיד בצדק. במקרים רבים הפכה הכתובה לאמצעי סחיטה לא מבוטל.
החלטה שוויונית
לכאורה אפשר לטעון כי מדובר בפגיעה בזכויות נשים, שכן בהחלטה זו קובע בית הדין הרבני הגדול, כי נשללת מהן ההטבה הסוציאלית והכספית, היחידה כמעט, בחיי הזוגיות. אולם לדעתי זוהי דווקא החלטה שוויונית במיוחד, אין עוד מקום לטענה כי האישה עושה עושר ולא במשפט, אלא היא חלק ממשק שוויוני ששני ראשים לו וכעת, כאשר הוא מתפרק יש לחלק את הזכויות והרכוש ביניהם באופן שווה.
אין עוד מקום למוסר הכפול הזה, בו נשים זכאיות לכל זכויות הממון ההלכתיות ובנוסף למחצית מן הרכוש. אישה שפרנסתה בידיה צריכה לראות בשוויונה הכלכלי הישג ולא להיפרע בדרך של מוסר כפול.
המבוכה היחידה הנובעת מהחלטה זו, היא הצורך האבסורדי שיש לנו לדון בהלכות כל כך אנכרוניסטיות ומגוחכות בתקופה זו של ראשית המאה העשרים ואחת. ואנחת רווחה יוצאת מפינו שסוף סוף אחרי ששים שנה, שמו לב רבנינו השולטים ביד רמה בחיי הנישואין שלנו, כי חל שינוי במעמדן הכלכלי והשוויוני של הנשים.
“נישואי חוזה”
המסקנה הנוספת והחשובה ביותר שעלינו להסיק מהחלטת בית הדין היא, כי מראש עדיף לנו לקבוע את גורלנו בעצמנו ולא להמתין לחסדיהם של רבנים אלו ואחרים. הדרך הנאותה והשוויונית כיום להסדיר את חיי הזוגיות היא באמצעות “נישואי חוזה” נישואין המסדירים את כל ענייני בני הזוג לרבות הסדרי הרכוש והממון במסגרת חוזה משפטי שהוראותיו גוברות על כל הוראות החוק והלכות הדת, משום היותן מדויקות ופרטיות ומתאימות לבני הזוג החתומים עליהן בשעת שמחה ומשבר כאחת. הידיעה כי גורלנו הזוגי והכלכלי בידנו היא הרבה יותר נוחה מאשר מכוח מסמך עתיק יומין. מכל מקום עדיף, כי הכתובה תהפוך למסמך בעל ערך מסורתי נוסטלגי והיסטורי מאשר חוזה מחייב.
לפסק הדין שאוזכר במאמר:
תיק רבני 1687-24-1,פלוני נגד פלונית
מהפך: מעתה ה”כתובה” היא התחייבות כספית מוגבלת / אירית רוזנבלום עו”ד
מהפך: מעתה ה"כתובה" היא התחייבות כספית מוגבלת
עו”ד אירית רוזנבלום סבורה, כי החלטת בית הדין הרבני להגביל את סכום הכתובה היא החלטה דרמטית מאוד וטובה לנשים. לדבריה, זוהי החלטה שוויונית במיוחד, אשר לראשונה מכירה במציאות חברתית עכשווית.
פורסם ב 20/9/07 בעיתון הארץ-“דה מרקר”
החלטת בית הדין הרבני הגדול, להגביל את סכום הכתובה בה מתחייב גבר הנישא לאישה ברבנות, היא החלטה דרמטית על אף שבאה באיחור של כמה מאות שנים. חשיבותה היא קודם כל רעיונית, לראשונה זה שנים מכיר בית הדין הרבני במציאות חברתית עכשווית ועושה מעשה של שינוי.
סכום כתובה לא הגיוני
לא רבים מן הנישאים כדת משה וישראל מודעים לכך כי הסכום עליו מתחייב הבעל במקרה של גירושין מחייב אותו לכל דבר ועניין ואישה יכולה לתבוע אותו בעת הגירושין. בעלים לא מעטים נוהגים להתחייב בכתובה על סכומי עתק והם עושים כן בעיקר מטעמים של התרברבות המעידים על חוסר רצינות ומניעים חיצוניים. הכול טוב ויפה עד שיחסי בני הזוג עולים על שרטון ואז מוצאים עצמם אותם בעלים נתבעים לשלם את מלוא סכום הכתובה. רק לאחרונה פסק בית המשפט העליון שאין להיעתר לתביעת אישה את כתובתה, מאחר והיו אלה נישואיה השניים וסכום הכתובה לה התחייב הבעל היה בלתי הגיוני בעליל, משום שכוונתו האמיתית, כך הובהר בהסכם ממון שנערך ביניהם, הייתה לתגמל אותה בדרך אחרת.
החלטה דרמטית
בעיניי, מדובר בהחלטה הרבה יותר דרמטית במובן הרעיוני שלה מאשר בהיבט המעשי, שכן בדרך כלל בני זוג המצויים בהליכי גירושין מגיעים בסופו של דבר להסדר ממוני של איזון משאבים ביניהם, על פי חוק יחסי ממון וחולקים בשווה את רכושם המשותף. במסגרת אותו הסכם וכמעט כדבר שבשגרה האישה מוותרת על סכום הכתובה לו התחייב הבעל בקידושיהם והם מגיעים להבנות באשר לכל ענייני הממון שביניהם. בשנים האחרונות דווקא התעוררה הדרישה למימוש כספי ההתחייבות על פי הכתובה והפסיקו להתייחס אליה כאל מסמך חסר ערך שנועד לשם ההצגה בלבד.
כלומר, הרעיון הסוציאלי המקורי של הכתובה בעולם בו הנשים לא התפרנסו בעצמן והיו סמוכות על שולחן הבעלים, הפך להיות אבן שואבת ולא תמיד בצדק. במקרים רבים הפכה הכתובה לאמצעי סחיטה לא מבוטל.
החלטה שוויונית
לכאורה אפשר לטעון כי מדובר בפגיעה בזכויות נשים, שכן בהחלטה זו קובע בית הדין הרבני הגדול, כי נשללת מהן ההטבה הסוציאלית והכספית, היחידה כמעט, בחיי הזוגיות. אולם לדעתי זוהי דווקא החלטה שוויונית במיוחד, אין עוד מקום לטענה כי האישה עושה עושר ולא במשפט, אלא היא חלק ממשק שוויוני ששני ראשים לו וכעת, כאשר הוא מתפרק יש לחלק את הזכויות והרכוש ביניהם באופן שווה.
אין עוד מקום למוסר הכפול הזה, בו נשים זכאיות לכל זכויות הממון ההלכתיות ובנוסף למחצית מן הרכוש. אישה שפרנסתה בידיה צריכה לראות בשוויונה הכלכלי הישג ולא להיפרע בדרך של מוסר כפול.
המבוכה היחידה הנובעת מהחלטה זו, היא הצורך האבסורדי שיש לנו לדון בהלכות כל כך אנכרוניסטיות ומגוחכות בתקופה זו של ראשית המאה העשרים ואחת. ואנחת רווחה יוצאת מפינו שסוף סוף אחרי ששים שנה, שמו לב רבנינו השולטים ביד רמה בחיי הנישואין שלנו, כי חל שינוי במעמדן הכלכלי והשוויוני של הנשים.
“נישואי חוזה”
המסקנה הנוספת והחשובה ביותר שעלינו להסיק מהחלטת בית הדין היא, כי מראש עדיף לנו לקבוע את גורלנו בעצמנו ולא להמתין לחסדיהם של רבנים אלו ואחרים. הדרך הנאותה והשוויונית כיום להסדיר את חיי הזוגיות היא באמצעות “נישואי חוזה” נישואין המסדירים את כל ענייני בני הזוג לרבות הסדרי הרכוש והממון במסגרת חוזה משפטי שהוראותיו גוברות על כל הוראות החוק והלכות הדת, משום היותן מדויקות ופרטיות ומתאימות לבני הזוג החתומים עליהן בשעת שמחה ומשבר כאחת. הידיעה כי גורלנו הזוגי והכלכלי בידנו היא הרבה יותר נוחה מאשר מכוח מסמך עתיק יומין. מכל מקום עדיף, כי הכתובה תהפוך למסמך בעל ערך מסורתי נוסטלגי והיסטורי מאשר חוזה מחייב.
לפסק הדין שאוזכר במאמר:
תיק רבני 1687-24-1,פלוני נגד פלונית