איך הגענו לכאן? מי אחראי למחדל הזה? האם תקום ועדת חקירה, ממשלתית, ממלכתית, פרטית? מי ייתן את הדין ובכלל איך זה שאפילו לא חושבים כאן שמישהו צריך לקחת אחריות ולתת איזה דין. אין זה מצב שגרתי בו נרצחות תוך כמה חודשים 12 נשים, חדרי המיון מלאים בילדים מוכים, חרוכי גפיים בשל נסיונות הוריהם להכות בהם ללא רחמים. ובכל הטירוף הזה, אין מי שחושב שמשהו מאד רע קורה בישראל.
מדינה שבה הנושאים החברתיים לא באמת קיימים, אלא פשוט מתקיימים היא מדינה ששאלת קיומה מוטל בספק מוסרי. האם אחריות מוסרית של מדינה מתמצית בשמירה על גבולותיה הפיסיים? ומה על הגבולות המוסריים, האם ניתן לפרוץ אותם לשבר בהם ולזלזל בהם ללא רחם? מי שומר עליהם? חוסנה של חברה אין פירושו בית ומבנה, הרי הוכחנו כי 2000 שנות גלות החזיקונו היטב גם בלי שטח אדמה, אבל שקט מוסרי ומשפחה חסינה הם לא שאלה של שטח זו הפנימיות האמיתית ואיש לא דואג לה.
תחלואיה של החברה הישראלית הם תחלואים קשים ובלתי מטופלים. איש לא באמת מטפל בהם, מדברים בהם הרבה עושים בהם מעט, אם בכלל. ספטמבר 2006 ערב ראש השנה ואין לנו שר רווחה, הממשלה לא מצאה לנכון מאז היבחרה למנות אדם שיהיה אחראי לנושאים החברתיים בישראל. האם לא היה זה עמיר פרץ שאמר כי הוא מדמם וליבו נחמץ לנוכח ההזנחה החברתית בישראל, נוכח העובדה שאין ייצוג לעביון, לנוכח הגזל הציבורי של הקצבאות. אז מה קרה לו לעמיר פרץ? המלכנו לנו מלך שידאג לצרכים החברתיים, הוא קיבל את המנדט לפעול, תחילה ממפלגתו ואח”כ מן הבוחר ולבסוף במסגרת המגעים הקואליציוניים. כולם שלחו אותו למלא את התפקיד לשמו הוא נבחר. לעצור את האלימות, לעצור את העוני ולעצור את השחיתות.
לא זכורה לי תקופה כה אלימה, מושחתתת שסועה ופעורה כמו בערב ראש השנה הזה.
מדינת ישראל חדלה להיות מדינה של עם ישראל, אשר דואגת לצרכיו, אלא מדינה העסוקה כולה בכיבוש ובדיכוי עם זר. רוב הפועלים וכח האדם הישראלי עוסק במשטר ובבטחון, כלי הנשק מצוים בידי כל אחד, אין מי שיעסוק במלאכות היום יום. זו היא הקטסטרופה האמיתית של מדינת ישראל וממנה נובעות כל שאר הבעיות. בכל אחד ממקרי האלימות הזו שהתחוללה השבוע במשפחות בישראל, היה ביטוי למתח המטורף הזה שבו אנו חיים, זוגיות דו לאומית, עולים חדשים וקשיי קליטה, נשק הנלקח מבן משפחה, כל אלה הם רק ההתחלה של מה שעוד צפוי לנו.
התפיסה שאם לא נטפל בדברים הם ממילא “יחלידו”, איננה תפיסה חדשה, היא בת הדודה הישראלית של תפיסת ה”יהיה בסדר”, אך איש אינו יודע איך יהיה בסדר, מתי יהיה בסדר למה לא בסדר עכשיו. מה שכל כך עצוב הוא שהכל מסתיים בדיבורים איש איננו באמת דואג והכל רק הופך יותר גרוע.
אף אחד לא זועק זעקתם של המוכים הללו, לא הם ואף איש לא בשמם, כי למדנו כבר שהכל יסתיים אולי בכתבת טלוויזיה או מאמר בעיתון, אבל לא מעבר לכך.
במדינה שבה המלחמה היא פסטיבל, ג’קואיזם הוא סדר יום ובחירות חדשות הם ריטואל קבוע, איך נחלים ונפתור את תחלואנו? כיצד נסביר לעצמנו כי המשפחה שלנו היא מקור כוחנו ועוצמתנו אסור לנו או למי מאיתנו לרצוח בה, אסור לנו להכות ואסור לנו לקלל. אנו מוציאים את המשפחה לדעת וכך גם את עצמנו.
עכשיו ודחוף יש להקים ועדת חקירה לבדיקת האלימות במשפחה בישראל.
המלחמה על הבית הזה, היא מלחמתה הגורלית של ישראל, אם יקרוס התא המשפחתי תקרוס עמו החברה כולה.
ישראל מאבדת את המשפחה לדעת
איך הגענו לכאן? מי אחראי למחדל הזה? האם תקום ועדת חקירה, ממשלתית, ממלכתית, פרטית? מי ייתן את הדין ובכלל איך זה שאפילו לא חושבים כאן שמישהו צריך לקחת אחריות ולתת איזה דין. אין זה מצב שגרתי בו נרצחות תוך כמה חודשים 12 נשים, חדרי המיון מלאים בילדים מוכים, חרוכי גפיים בשל נסיונות הוריהם להכות בהם ללא רחמים. ובכל הטירוף הזה, אין מי שחושב שמשהו מאד רע קורה בישראל.
מדינה שבה הנושאים החברתיים לא באמת קיימים, אלא פשוט מתקיימים היא מדינה ששאלת קיומה מוטל בספק מוסרי. האם אחריות מוסרית של מדינה מתמצית בשמירה על גבולותיה הפיסיים? ומה על הגבולות המוסריים, האם ניתן לפרוץ אותם לשבר בהם ולזלזל בהם ללא רחם? מי שומר עליהם? חוסנה של חברה אין פירושו בית ומבנה, הרי הוכחנו כי 2000 שנות גלות החזיקונו היטב גם בלי שטח אדמה, אבל שקט מוסרי ומשפחה חסינה הם לא שאלה של שטח זו הפנימיות האמיתית ואיש לא דואג לה.
תחלואיה של החברה הישראלית הם תחלואים קשים ובלתי מטופלים. איש לא באמת מטפל בהם, מדברים בהם הרבה עושים בהם מעט, אם בכלל. ספטמבר 2006 ערב ראש השנה ואין לנו שר רווחה, הממשלה לא מצאה לנכון מאז היבחרה למנות אדם שיהיה אחראי לנושאים החברתיים בישראל. האם לא היה זה עמיר פרץ שאמר כי הוא מדמם וליבו נחמץ לנוכח ההזנחה החברתית בישראל, נוכח העובדה שאין ייצוג לעביון, לנוכח הגזל הציבורי של הקצבאות. אז מה קרה לו לעמיר פרץ? המלכנו לנו מלך שידאג לצרכים החברתיים, הוא קיבל את המנדט לפעול, תחילה ממפלגתו ואח”כ מן הבוחר ולבסוף במסגרת המגעים הקואליציוניים. כולם שלחו אותו למלא את התפקיד לשמו הוא נבחר. לעצור את האלימות, לעצור את העוני ולעצור את השחיתות.
לא זכורה לי תקופה כה אלימה, מושחתתת שסועה ופעורה כמו בערב ראש השנה הזה.
מדינת ישראל חדלה להיות מדינה של עם ישראל, אשר דואגת לצרכיו, אלא מדינה העסוקה כולה בכיבוש ובדיכוי עם זר. רוב הפועלים וכח האדם הישראלי עוסק במשטר ובבטחון, כלי הנשק מצוים בידי כל אחד, אין מי שיעסוק במלאכות היום יום. זו היא הקטסטרופה האמיתית של מדינת ישראל וממנה נובעות כל שאר הבעיות. בכל אחד ממקרי האלימות הזו שהתחוללה השבוע במשפחות בישראל, היה ביטוי למתח המטורף הזה שבו אנו חיים, זוגיות דו לאומית, עולים חדשים וקשיי קליטה, נשק הנלקח מבן משפחה, כל אלה הם רק ההתחלה של מה שעוד צפוי לנו.
התפיסה שאם לא נטפל בדברים הם ממילא “יחלידו”, איננה תפיסה חדשה, היא בת הדודה הישראלית של תפיסת ה”יהיה בסדר”, אך איש אינו יודע איך יהיה בסדר, מתי יהיה בסדר למה לא בסדר עכשיו. מה שכל כך עצוב הוא שהכל מסתיים בדיבורים איש איננו באמת דואג והכל רק הופך יותר גרוע.
אף אחד לא זועק זעקתם של המוכים הללו, לא הם ואף איש לא בשמם, כי למדנו כבר שהכל יסתיים אולי בכתבת טלוויזיה או מאמר בעיתון, אבל לא מעבר לכך.
במדינה שבה המלחמה היא פסטיבל, ג’קואיזם הוא סדר יום ובחירות חדשות הם ריטואל קבוע, איך נחלים ונפתור את תחלואנו? כיצד נסביר לעצמנו כי המשפחה שלנו היא מקור כוחנו ועוצמתנו אסור לנו או למי מאיתנו לרצוח בה, אסור לנו להכות ואסור לנו לקלל. אנו מוציאים את המשפחה לדעת וכך גם את עצמנו.
עכשיו ודחוף יש להקים ועדת חקירה לבדיקת האלימות במשפחה בישראל.
המלחמה על הבית הזה, היא מלחמתה הגורלית של ישראל, אם יקרוס התא המשפחתי תקרוס עמו החברה כולה.