אין פוליטיקאי שפוי שלא ישא את הדגל החברתי על נס בבחירות 2006. עמיר פרץ התחיל, ואחריו נגררו כל האחרים, שהעלו ממרתפי הזיכרון את ילדותם העשוקה ואת הדמעה שזולגת על לחיים, ערב-ערב, כשהם נזכרים במצב החברתי בישראל. אבל חקיקה חברתית אינה קשורה רק לשכר מינימום או לגמלאות. נושאים כמו משפחה, זכויות ילדים ונשים אינם חשובים פחות מקצבאות.
להיות חברתי באמת משמעו שגם אם אתה גבר, תפעל לזכויות חברתיות של נשים, וגם אם אתה דתי, תבין את הצורך של חלק מן האנשים להינשא בנישואים אזרחיים. להיות חברתי זה אומר לפעול למען אנשים, ולא למען קולות. החברתיות באה לידי ביטוי גם ביכולת להסתכל על הפרטים המרכיבים את החברה – והחברה הישראלית מורכבת וסובלת משסעים מצטברים.
העוני ה”צבעוני” דחק לשוליים נושאים, שעבור חלק מאזרחי ישראל קריטיים ומרכזיים לחיים: הסדר של נישואים אזרחיים בחוק, אשר יפתור אחת ולתמיד את בעייתם של מאות אלפי מנועי החיתון ופסולי החיתון; השוואת מעמדם של הידועים בציבור לבני-זוג נשואים על פי הסדר הקוהביטציה הנהוג במדינות המערב; אפשרות אימוץ ילדי בני-זוג, גם אם אינם בני אותה דת; אישור להסתייע בשירותי פונדקאית לרווקים ורווקות; אישור גמלה לאלמנות צה”ל לכל החיים, ללא תנאי של נישואים או חיים כידועה בציבור; תיקון חוק המזונות, המשווה את יכולתם של גברים ונשים כאחד לשאת באחריות לתשלום מזונות לילדיהם באופן יחסי לכושר השתכרותם; וביטול חוק “חזקת הגיל הרך”, הקובע באופן מוחלט כי רק אם כשירה לגדל את ילדיה עד גיל 6, ללא בחינה אובייקטיבית של המציאות.
מחקרים רבים מוכיחים כי אנשים, בבואם לבחור, מונעים בעיקר על-ידי המרכיב האמוציונלי, ופחות על-ידי הרציונל. ובכל זאת, אם נבחן את נבחרי הציבור שלנו על פי מעשים, ולא על פי הצהרות חלולות מתוכן, עולה התמונה הבאה. בשנה האחרונה, על פי ממצאי ארגון “משפחה חדשה”, הוגשו בסך-הכל 65 הצעות חוק הקשורות לזכויות נשים, ילדים ומשפחה. אף שאלו עוררו סערות ציבוריות גדולות, אף אחת מהן לא עברה. עובדה זו ממחישה יותר מכל עד כמה ענייני מעמד המשפחה בישראל אינם זוכים להכרה, בעוד שבאירופה לא קיימת מערכת בחירות בה נושאי המשפחה לא עומדים בראש סדר העדיפויות הלאומי.
רוב מגישות הצעות החוק הללו היו נשים, ובראשן ח”כ אתי לבני (שינוי). ברשימת הגברים הדלה נמצאים דווקא יצחק לוי (ש”ס) ואורי אריאל (האיחוד הלאומי), המגלים פעלתנות ברוכה בנושא, ומוכיחים שאצלם ענייני משפחה אינם שייכים רק לאישה. אך ככלל, נדמה כי הגברים אינם תופסים שהסוגיות הללו הן עניינם בדיוק באותה מידה. שאלת ההכרה בהוצאות עוזרת ומטפלת היא עניין כלכלי גרידא, אשר יבטיח הכנסה גבוהה יותר למשק הבית, וכך גם הכרה בהוצאות המשכנתא לצורכי מס, או שוויוניות בתשלום המזונות. הממצאים משקפים נאמנה את מעמדה של האישה בישראל: בעוד הוא עוסק ב”ביטחון”, היא נאבקת על מעמדה ועל זכויות משפחתה.
הבדיקה שערכנו מגלה כי סדר היום, גם כשהוא מתיימר להיות חברתי, אינו כולל את סוגיות המשפחה הבסיסיות והחשובות כל-כך לכל אחד מאתנו. חוסנה של המשפחה בישראל אינו זוכה למקום הראוי לו כגרעין יסודי של החברה. חברה המזניחה את יסודותיה סופה שתקרוס כולה, והמשפחה הישראלית של היום כבר מצויה תחת אזהרה.
עו”ד אירית רוזנבלום, מנכ”לית ארגון משפחה חדשה.
גם מזונות זה “חברתי”
אין פוליטיקאי שפוי שלא ישא את הדגל החברתי על נס בבחירות 2006. עמיר פרץ התחיל, ואחריו נגררו כל האחרים, שהעלו ממרתפי הזיכרון את ילדותם העשוקה ואת הדמעה שזולגת על לחיים, ערב-ערב, כשהם נזכרים במצב החברתי בישראל. אבל חקיקה חברתית אינה קשורה רק לשכר מינימום או לגמלאות. נושאים כמו משפחה, זכויות ילדים ונשים אינם חשובים פחות מקצבאות.
להיות חברתי באמת משמעו שגם אם אתה גבר, תפעל לזכויות חברתיות של נשים, וגם אם אתה דתי, תבין את הצורך של חלק מן האנשים להינשא בנישואים אזרחיים. להיות חברתי זה אומר לפעול למען אנשים, ולא למען קולות. החברתיות באה לידי ביטוי גם ביכולת להסתכל על הפרטים המרכיבים את החברה – והחברה הישראלית מורכבת וסובלת משסעים מצטברים.
העוני ה”צבעוני” דחק לשוליים נושאים, שעבור חלק מאזרחי ישראל קריטיים ומרכזיים לחיים: הסדר של נישואים אזרחיים בחוק, אשר יפתור אחת ולתמיד את בעייתם של מאות אלפי מנועי החיתון ופסולי החיתון; השוואת מעמדם של הידועים בציבור לבני-זוג נשואים על פי הסדר הקוהביטציה הנהוג במדינות המערב; אפשרות אימוץ ילדי בני-זוג, גם אם אינם בני אותה דת; אישור להסתייע בשירותי פונדקאית לרווקים ורווקות; אישור גמלה לאלמנות צה”ל לכל החיים, ללא תנאי של נישואים או חיים כידועה בציבור; תיקון חוק המזונות, המשווה את יכולתם של גברים ונשים כאחד לשאת באחריות לתשלום מזונות לילדיהם באופן יחסי לכושר השתכרותם; וביטול חוק “חזקת הגיל הרך”, הקובע באופן מוחלט כי רק אם כשירה לגדל את ילדיה עד גיל 6, ללא בחינה אובייקטיבית של המציאות.
מחקרים רבים מוכיחים כי אנשים, בבואם לבחור, מונעים בעיקר על-ידי המרכיב האמוציונלי, ופחות על-ידי הרציונל. ובכל זאת, אם נבחן את נבחרי הציבור שלנו על פי מעשים, ולא על פי הצהרות חלולות מתוכן, עולה התמונה הבאה. בשנה האחרונה, על פי ממצאי ארגון “משפחה חדשה”, הוגשו בסך-הכל 65 הצעות חוק הקשורות לזכויות נשים, ילדים ומשפחה. אף שאלו עוררו סערות ציבוריות גדולות, אף אחת מהן לא עברה. עובדה זו ממחישה יותר מכל עד כמה ענייני מעמד המשפחה בישראל אינם זוכים להכרה, בעוד שבאירופה לא קיימת מערכת בחירות בה נושאי המשפחה לא עומדים בראש סדר העדיפויות הלאומי.
רוב מגישות הצעות החוק הללו היו נשים, ובראשן ח”כ אתי לבני (שינוי). ברשימת הגברים הדלה נמצאים דווקא יצחק לוי (ש”ס) ואורי אריאל (האיחוד הלאומי), המגלים פעלתנות ברוכה בנושא, ומוכיחים שאצלם ענייני משפחה אינם שייכים רק לאישה. אך ככלל, נדמה כי הגברים אינם תופסים שהסוגיות הללו הן עניינם בדיוק באותה מידה. שאלת ההכרה בהוצאות עוזרת ומטפלת היא עניין כלכלי גרידא, אשר יבטיח הכנסה גבוהה יותר למשק הבית, וכך גם הכרה בהוצאות המשכנתא לצורכי מס, או שוויוניות בתשלום המזונות. הממצאים משקפים נאמנה את מעמדה של האישה בישראל: בעוד הוא עוסק ב”ביטחון”, היא נאבקת על מעמדה ועל זכויות משפחתה.
הבדיקה שערכנו מגלה כי סדר היום, גם כשהוא מתיימר להיות חברתי, אינו כולל את סוגיות המשפחה הבסיסיות והחשובות כל-כך לכל אחד מאתנו. חוסנה של המשפחה בישראל אינו זוכה למקום הראוי לו כגרעין יסודי של החברה. חברה המזניחה את יסודותיה סופה שתקרוס כולה, והמשפחה הישראלית של היום כבר מצויה תחת אזהרה.
עו”ד אירית רוזנבלום, מנכ”לית ארגון משפחה חדשה.