מאת אירית רוזנבלום*
היום נציין את יום האישה הבינלאומי, לא בלי לחוש מחנק מהעובדה שהעולם עדיין נשלט ללא מעצורים על ידי הגבר המערבי הלבן,
כשאחריו מדשדשים כל יתר הצבעים, אולם נשים באופן מסורתי תמיד תבואנה אחריהם.
נשים הן ממחצית מאוכלוסיית העולם, והן הנושאות הבלעדיות של עתידו, ממש בתוך רחמן מתנהל מפעל הייצור האנושי היחיד בעולם, אז איך זה שהן אינן מצליחות לנהל את המפעל או לפחות ליטול חלק שווה בניהולו ?!.
מאז היווסדו מתנהל העולם, על פי קודים גבריים, הקודים הללו עוסקים בעיקר בכיבושים ומלחמות – או כך לפחות נהוג לחשוב. אחרי הכל, המילה “גיבור” נגזרת מהשורש ג.ב.ר וְנֶשק הוא כלי זין. מלחמת המינים, זו המתנהלת באזור החלציים, היא השחקן המרכזי במחזה היווני של ליסיסטרטה שכתב המחזאי האתונאי אריסטופאנס בשנת 411 לפנה”ס, אז נשי אתונה וספרטה, שהיו יריבות בנפש, מאסו במשחקי המלחמה של הגברים השולטים ומנהלים את חייהן ויצאו למאבק אלטרנטיבי על שלום ועד להשגתו הן הכריזו על שביתת מין. הנה כי כן, חלפו אלפי שנים וכמעט דבר לא השתנה. בישראל כמו ביוון, אפליית הנשים מוטמעת בתוך השיטה, גם אם קיים ניסיון ממלכתי, דתי, יהודי לתאר את הנשים כבנות מלך, זוהי רק מניפולציה, כי המלך בסופו של דבר הוא תמיד גבר וגם אם תלויה על זרועו המלכה, היא תמיד תלויה. נהוג לעדן את מעמדה הנחות של האישה תוך שימוש בביטוי “כל כבודה בת מלך פנימה”, המופיע בתהילים מ”ה, כלומר עם הכבוד בא “הַהֶסְגֵּר” כי הרי לא מדובר ביותר מאשר להיות אישה מכובדת העושה ענייניה במסגרת הקטנה והאינטימית בתוך ביתה בעוד הגברים מנהלים את העולם האמיתי בחוץ.
השימוש במונחים ומטאפורות שונות מזווית ראייה גברית איננו חדש לנו, כפי שראינו, הוא עתיק יומין, עם זאת תמוהה העובדה שבחלוף אלפי שנים עולם כמנהגו נוהג.
המתח הקבוע בין הדת והמדינה, ממשיך להתקיים גם במאה העשרים ואחת וגם תחת המשטרים הליברליים ביותר, הגברים ממשיכים לנהל את העולם לקבוע את חוקיו ואורחותיו והנשים גם אם מצליחות לפלס את הדרך למעלה, הן בודדות ואינן משקפות את הכלל.
בישראל, נוכחות הדת משפיעה ומעקרת את הדמוקרטיה והליברליזם מכל תוכנו. כל עוד הסדרי הנישואים והגירושים ימשיכו להיות דתיים ומטבע הדברים ינוהלו אך ורק על ידי גברים, (בתי הדין הדתיים הם על טהרת הגברים בהם אין דריסת רגל כלשהי לנשים) לא נוכל לראות את עצמנו כדמוקרטיה ולא תהיה כאן דמוקרטיה.
שלב ראשון במלחמת השחרור של החברה והפיכתה לשוויונית הוא מתן קול שווה לכל אחד, נוכחות שווה במוקדי ההשפעה לכל אחד, חוקים שווים לכל אחד.
“מלחמת שחרור” משום שזוהי מלחמה, אף אחד לא יוותר לנו מראש, כדי להשיג שוויון עלינו להלחם למענו. שעת המלחמה הגיעה, עלינו לצאת לשדה הקרב חמושות היטב, בתחמושת הטבעית שלנו, בין היתר להימנע ממופעי התבטלות בסגנון נשות עברייני המין כמו אופק בוכריס, משה קצב ארז אפרתי, היוצאות להגנתם. במקום מופעי ההגנה על הגברים הללו נכון להעדיף לצאת למופעי הגנה עלינו הנשים.
לכן אני מציעה כי ביום האישה הבינלאומי, נעשה חשבון נפש;
ראשית נודה בעצמנו כי מאסנו בשיטה הזאת וב – “משחקי הבנים” הללו.
שנית נודה, שאי אפשר לשנות את השיטה כי אלה המחזיקים בה לא באמת רוצים לשנותה.
ואז נחליט שצריך להחליף את השיטה, כדי להחליפה עלינו להיות נחרצות, חזקות ובטוחות, נדמה לי שאנחנו כבר שם ולכן אפשר להציע לחדש את הרעיון של ליסיסטרטה בואו נעשה זאת, אפשר לנסות, שוב אין מה להפסיד. במקום שהם יהיו ממזרים עם כבוד, נהיה אנחנו גיבורות עם עוצמה.
* הכותבת היא עורכת דין מייסדת ומנכ”לית “משפחה חדשה” מחברת הספר “בגן של אלוהים” הוצאת מודן.
פורסם ב הארץ ביום האישה הבילאומי 8.9.2017
ממזרים עם כבוד, או גיבורות עם עוצמה, מוגש ליום האישה הבינלאומי
מאת אירית רוזנבלום*
היום נציין את יום האישה הבינלאומי, לא בלי לחוש מחנק מהעובדה שהעולם עדיין נשלט ללא מעצורים על ידי הגבר המערבי הלבן,
כשאחריו מדשדשים כל יתר הצבעים, אולם נשים באופן מסורתי תמיד תבואנה אחריהם.
נשים הן ממחצית מאוכלוסיית העולם, והן הנושאות הבלעדיות של עתידו, ממש בתוך רחמן מתנהל מפעל הייצור האנושי היחיד בעולם, אז איך זה שהן אינן מצליחות לנהל את המפעל או לפחות ליטול חלק שווה בניהולו ?!.
מאז היווסדו מתנהל העולם, על פי קודים גבריים, הקודים הללו עוסקים בעיקר בכיבושים ומלחמות – או כך לפחות נהוג לחשוב. אחרי הכל, המילה “גיבור” נגזרת מהשורש ג.ב.ר וְנֶשק הוא כלי זין. מלחמת המינים, זו המתנהלת באזור החלציים, היא השחקן המרכזי במחזה היווני של ליסיסטרטה שכתב המחזאי האתונאי אריסטופאנס בשנת 411 לפנה”ס, אז נשי אתונה וספרטה, שהיו יריבות בנפש, מאסו במשחקי המלחמה של הגברים השולטים ומנהלים את חייהן ויצאו למאבק אלטרנטיבי על שלום ועד להשגתו הן הכריזו על שביתת מין. הנה כי כן, חלפו אלפי שנים וכמעט דבר לא השתנה. בישראל כמו ביוון, אפליית הנשים מוטמעת בתוך השיטה, גם אם קיים ניסיון ממלכתי, דתי, יהודי לתאר את הנשים כבנות מלך, זוהי רק מניפולציה, כי המלך בסופו של דבר הוא תמיד גבר וגם אם תלויה על זרועו המלכה, היא תמיד תלויה. נהוג לעדן את מעמדה הנחות של האישה תוך שימוש בביטוי “כל כבודה בת מלך פנימה”, המופיע בתהילים מ”ה, כלומר עם הכבוד בא “הַהֶסְגֵּר” כי הרי לא מדובר ביותר מאשר להיות אישה מכובדת העושה ענייניה במסגרת הקטנה והאינטימית בתוך ביתה בעוד הגברים מנהלים את העולם האמיתי בחוץ.
השימוש במונחים ומטאפורות שונות מזווית ראייה גברית איננו חדש לנו, כפי שראינו, הוא עתיק יומין, עם זאת תמוהה העובדה שבחלוף אלפי שנים עולם כמנהגו נוהג.
המתח הקבוע בין הדת והמדינה, ממשיך להתקיים גם במאה העשרים ואחת וגם תחת המשטרים הליברליים ביותר, הגברים ממשיכים לנהל את העולם לקבוע את חוקיו ואורחותיו והנשים גם אם מצליחות לפלס את הדרך למעלה, הן בודדות ואינן משקפות את הכלל.
בישראל, נוכחות הדת משפיעה ומעקרת את הדמוקרטיה והליברליזם מכל תוכנו. כל עוד הסדרי הנישואים והגירושים ימשיכו להיות דתיים ומטבע הדברים ינוהלו אך ורק על ידי גברים, (בתי הדין הדתיים הם על טהרת הגברים בהם אין דריסת רגל כלשהי לנשים) לא נוכל לראות את עצמנו כדמוקרטיה ולא תהיה כאן דמוקרטיה.
שלב ראשון במלחמת השחרור של החברה והפיכתה לשוויונית הוא מתן קול שווה לכל אחד, נוכחות שווה במוקדי ההשפעה לכל אחד, חוקים שווים לכל אחד.
“מלחמת שחרור” משום שזוהי מלחמה, אף אחד לא יוותר לנו מראש, כדי להשיג שוויון עלינו להלחם למענו. שעת המלחמה הגיעה, עלינו לצאת לשדה הקרב חמושות היטב, בתחמושת הטבעית שלנו, בין היתר להימנע ממופעי התבטלות בסגנון נשות עברייני המין כמו אופק בוכריס, משה קצב ארז אפרתי, היוצאות להגנתם. במקום מופעי ההגנה על הגברים הללו נכון להעדיף לצאת למופעי הגנה עלינו הנשים.
לכן אני מציעה כי ביום האישה הבינלאומי, נעשה חשבון נפש;
ראשית נודה בעצמנו כי מאסנו בשיטה הזאת וב – “משחקי הבנים” הללו.
שנית נודה, שאי אפשר לשנות את השיטה כי אלה המחזיקים בה לא באמת רוצים לשנותה.
ואז נחליט שצריך להחליף את השיטה, כדי להחליפה עלינו להיות נחרצות, חזקות ובטוחות, נדמה לי שאנחנו כבר שם ולכן אפשר להציע לחדש את הרעיון של ליסיסטרטה בואו נעשה זאת, אפשר לנסות, שוב אין מה להפסיד. במקום שהם יהיו ממזרים עם כבוד, נהיה אנחנו גיבורות עם עוצמה.
* הכותבת היא עורכת דין מייסדת ומנכ”לית “משפחה חדשה” מחברת הספר “בגן של אלוהים” הוצאת מודן.
פורסם ב הארץ ביום האישה הבילאומי 8.9.2017