בתיה למל, האם הרוחנית של ארגון משפחה חדשה, אשר הוקם על ידי בתה עו”ד אירית רוזנבלום. דברי ההספד שנישאו על קברה מפי  הבת, אירית רוזנבלום, ביום 6 בנובמבר 2012

בתיה למל, לבית גורפינקל

 אמא,

 הבוקר, בסערת רגשות  נוראית, הכנתי דף עם כמה מילים, אבל זה כל כך לא מספיק,  כי גם ספר ואולי ספריה, לא תוכל להכיל את כל מה שיש  ואפשר לומר עלייך. את הרי מעולם לא שמטת את הספר מידייך, את לימדת אותנו מה ערכה של המילה הכתובה, באלגנטיות של אמא.

נדמה לי שלא הכרתי מעולם אדם שקרא כל כך הרבה כמותך.

“אימי זיכרונה לברכה, הייתה צדקת גמורה”. מאז שקראנו את שירתו של ביאליק לא חזרתי לומר משפט זה ולא שיוויתי בנפשי שאומר אותו כאן היום או באיזשהו מקום, אבל הוא כל כך מתאים לך. אמא, את היית צדקת גמורה.

 מסע חייך הארוך והמפותל, מעולם לא יסתיים בעיני ואת איתי ואת אני ואנחנו אחת.

 קשה הכאב מנשוא ואין מנחם, אין מנוחה ואין שקט ויש מחסור עצום, חלל, תהום פעורה.

מה יפית אמא במראך ובנפשך ומה נעשה בלעדייך ?!

כאן עומדים על ידך מאות חברים, אוהביך, מכריך מכל פרק בחייך. בכל מקום בו את נמצאת הם חשים אותך, אישה קטנה ונמרצת, חיונית, רכה וצוחקת, אוי הצחוק שלך אמא, מי ייתן ואשמע אותו, רק לרגע קט רק עוד פעם…

את ואבא פסעתם יחד, צעד, צעד במשעול החיים. שני יתומים עזובים, שהשאירו בתים מפוארים שוקקי חיים שנכחדו באחת ויצרתם את יצירת חייכם, את החיים עצמם. שלושה ילדים ועשרה נכדים.

אמא, את היית הרוח החיה של חיינו, הכוח המניע האנרגיה והעוצמה. בדרכך הבטוחה והתומכת, שאת בעצמך לא נהנית ממנה מאימא שלך, ידעת לתת לנו הכל, כל מה שצריך ללא רבב.

לימדת אותנו דבר חכמה מידי יום, מידי שעה, תמיד היה לך, איזה סיפור, איזה משל או דבר שנינה. לימדת אותנו לשאוף ולהצליח, רק לא לדרוך במקום.

והחיים, הו כמה שאהבת את החיים. כמה שרצית אותם ונהנית מהם. כל רגע של חיים הוא “בונוס” נהגת לומר, ובכל בוקר היית מברכת אותי, אירית “אל תשכחי להצליח”.

אמא, זה בסדר אני לא שוכחת ולא אשכח לעולם.

בשיחות הארוכות שהיו לנו בימים האחרונים, גיליתי בכל רגע את אצילות רוחך ותבונתך העצומה, כיצד החזקת את כולנו כמיקשה אחת, כמו ידעת שזה הסוף. נפרדת מכל אחד מאוהבייך בברכה וליטוף חם, בנגיעה אוהבת ובנשיקה. ואנחנו לא יכולנו להושיע, חסרי אונים מבוהלים עשינו הכל כדי להצילך ולא הצלחנו. סלחי לנו אמא, כל כך רצינו.

רק עוד רגע אמא רק עוד רגע קט.

אין גבול לגעגוע. נשיקות אמא ותודה שזכיתי לאהוב אותך.

תנוחי על משכבך בשלום.

 ביתך האוהבת.

                                                 פורסם בעיתון “הארץ”  ביום 23 בנובמבר 2012                                                                  

  ביום השנה לפטירתה של בתיה למל ז”ל,

  נאמרו הדברים הבאים על קברה,

  מפי ביתה עו”ד אירית רוזנבלום ;

  שנה בלי אמא 

   אמא, זה לא פינוק, כי אמא, את המובן מאליו,    החום, האהבה, החיבוק, ההבנה, האמון כל הכוח שבי.    פתאום, ללא הודעה מוקדמת, בלי כל הכנה, נִגוֹזְתְּ, אין.     אמא, זה לא פינוק, כי אמא, מגיע לכולם,   הקשר, הדמיון, השפה, כל מה שעיצב אותי – את.   פתאום, אני לבד, ללא חומת מגן, בלי שידעתי איך.      אמא, אולי בכל זאת זה פינוק, עכשיו כשאין.   היתמות, הניתוק, החלל, הבדידות הכאב שאין להם מזור.   אני מתגעגעת, אמא, אין לך מושג עד כמה.     

אירית